המיתוס שמאחורי דרקולה ההיסטורי.

המיתוס שמאחורי דרקולה ההיסטורי. ולאד השלישי, וויווד (שליט) ואלאכיה, המוכר גם כ"ולאד המשפד" או "ולאד צפיש" ברומנית, וכן "ולאד דרקולה" (1430-1476) – עליו דמותו הדמיונית של דרקולה מתבססת – מוכר כמפלצת סדיסטית שלא אהבה דבר יותר מאשר לשפד את עמה ולשתות את דמם, לעתים קרובות תוך כדי האזנה לנזירים ושירי מזמורים. בסי.אן.אן. אף דאגו לציין כי אנשי המדינה האסלמית למדו ממנו את השיטות הסאדיסטיות של עיונים והוצאות להורג.[1] המציאות ההיסטורית מציגה תמונה מעט שונה. הנוהג לשפד את אויביו הופעל ברוב המקרים, למעט מספר יוצאי דופן, נגד העותמאנים בלבד, ורק אחרי שלמד שיטה זו מהטורקים עצמם; זאת לאחר שהללו נהגו לשפד את הנוצרים שהתנגדו להם באופן דומה בדרום-מזרח אירופה. ראשית, רקע היסטורי. במועצת פירנצה במאה ה-15, הקיסר הביזנטי יוחנן השמיני פאלאיולוגוס הרחיק לכת והמיר את דתו לקתוליות ובכך הפך לכפוף לאפיפיורות – תוך שהוא זוכה לגינויים רבים מעמיתיו האורתודוקסים; זאת כמחיר לסיוע המערבי נגד הג'יהד העות'מאני. התוצאה הייתה הקמתה של קואליציה צלבנית המורכבת בעיקר מהונגרים, פולנים וואלאכים. בשנת 1444 הם לחמו במוראט השני במה שנודע בשם מסע הצלב של ורנה, אך חוו תבוסה מוחצת. כוח צלבני אחר הכריע ובלם את התוקפים בבלגרד ב-1456, אך היה זה ההישג המקסימלי ביותר שיכלו להגיע אליו, שכן לא היה שום כוח ממשי שיכול היה לאיים בשלב זה על העותמאנים. קונסטנטינופל כבר הייתה חזק בידיהם, וב-1461 הסולטן נשא את עיניו לכיוונה של ואלאכיה. ולאד השלישי שלט בואלאכיה בין השנים 1448-1476 שלוש פעמים נפרדות. נולד כבנו של ולאד השני בטרנסילבניה. אביו היה חבר במסדר הדרקון שנוסד להגן מפני התוקפנות של העותמאנים, ובהיותו מאמין בכוחם של דימויים, השתמש בסמל הדרקון כסמל שלטונו. האנשים החלו לקרוא לו ולאד דרקול, כלומר ולאד הדרקון או השד ברומנית, שם שהוא כנראה חיבב. שלטונו של אביו כשליט ואלאכיה היה בלתי יציב עקב הצורך לאזן בין האינטרסים המתחרים של ההונגרים מצד אחד והאימפריה העותומנית הפולשת והאגרסיבית מצד השני. ולאד השני בחר לפייס רוב הזמן, ולכן נרצח על פי צו של יורש העצר של הונגריה. הדבר השאיר את בנו ללא אב בעל השפעה וללא עמדת כוח פוליטית. כאשר הצליח לבסוף ולאד השלישי לעלות לשלטון, חתם את שמו על מסמכים כולאד דרקולה, דהיינו בנו של הדרקון או השד. שם זה התאים לו היטב, שכן נראה שהיה אדם צמא דם, גם מפאת פעלו לפי חלק מהעדויות, וגם מבחינת הדימוי. אם להאמין לאגדות, מעדן אהוב עליו במיוחד היה לחם טבול בדם חזיר. בין אם היה זה נכון או לא, ולאד דרקולה בהחלט היה שליט אכזרי. אכן, הוא בהחלט היה ידוע לשמצה גם בזכות העונשים האכזריים האחרים שהטיל על נתיניו; למשל חתך את איברי המין של נשים שביצעו ניאוף. במקרה מסויים הוא הזמין קבוצה גדולה של חולים ונכים למשתה גדול, ועם שיאו של משתה שאל את השאלה, "האם רוצים לחיות ללא שום דאגות שבעולם?" כאשר השיבו בחיוב, נעל את הדלתות ושרף את המבנה. לא היו ניצולים. אז הוא אמר לאנשי החצר שלו שעשה מה שהוא עשה כי לא רוצה אנשים חלשים בארצו. נשאלת השאלה, אם כך, מה מסביר את אכזריותו והיכן קיבל אותה? בתקופת נעוריו היה ולאד בן ערובה לאחד הסולטנים המרושעים ביותר בהיסטוריה - מחמט השני, אשר החזיק גם באחיו הצעיר של ולאד כקטאמיט, דהיינו לצורכי התעללות מינית.[2] במסגרת השבי הזה ראה ולאד שוב ושוב את השימוש הרב שעשה מחמט ב"אומנות" השיפוד של בני אדם, עמה הוא בעצמו כל כך מזוהה כיום. כך, בשנים שקדמו להתנקשות אביו, חי ולאד השלישי בטורקיה והכיר את המנהגים, אורח החיים והמבנה הצבאי של האימפריה העותומאנית, כמו גם את השפה. כאשר מצא את עצמו מנותק משושלתו המלכותית לאחר הרצח של אביו, השתמש בטורקים על מנת שיעזרו לו להחזיר את כוחו, דבר שגרם לו לאבד את החברות במסדר הדרקון. היות וזה היה האופן בו הפך לשליט, שלטונו לא היה יציב מעולם, הוא איבד וזכה שוב בכס שלוש פעמים והעביר כמה שנים בכלא, אך המוניטין שלו לאכזריות נשאר קבוע. בהמשך חייו, כחלק מהאסטרטגיה שלו להתנתק מן השלטון של הדת הזרה, השתמש ולאד בטכניקת השיפוד כמין מידה כנגד מידה - להראות לעותמאנים שהוא ואנשיו יכולים להחזיר להם באותו המטבע. באש נלחמים באש. מכאן האירוניה: בזמן שהוא נתפס כמפלצת שותה דם במערב, נחשב גם לגיבור לאומי ברומניה על הלחימה והתנגדות למזרח תיכונים במשך זמן כה רב. אחד הכינויים שלו היה כאמור "המשפד". הליך השפוד אותו למד מהטורקים היה מחריד במיוחד, וכלל פעמים רבות חיבור רגליו של הקורבן לסוס בזמן שהיתד הוחדר בהדרגה עמוק יותר אל תוך הגוף. קצה היתד היה לרוב משומן ולא מחודד יתר על המידה על-מנת שהקורבן לא ימות מהר מדי. בדרך כלל הוכנס היתד אל תוך הגוף דרך פי הטבעת ולעיתים קרובות חצה את הגוף עד שיצא מהפה. עם זאת, היו מקרים רבים שבהם הקורבנות היו משופדים דרך איברים אחרים כגון הבטן או החזה. כצפוי, מוות כזה היה איטי וכואב. הקורבנות סבלו לפעמים במשך שעות או ימים. לעתים קרובות היה ולאד מסדר את היתדות בדפוסים גיאומטריים שונים. הדפוס הנפוץ ביותר היה טבעת של מעגלים קונצנטריים בפאתי עיר שרצה לכבוש. גובה היתד הצביע על דרגת או חשיבות הקורבן. הגופות נותרו לעתים קרובות מתפוררות במשך חודשים. שיעור נוסף שלמד מן הטורקים היה ההודנה. שכן אחרי תקופה של שיתוף פעולה עם הטורקים כדי לבסס את שלטונו, פנה נגדם. העימות הגדול ביותר נגד מחמט השני התרחש ב-1462. חרף העובדה שהצבא העותמאני היה חזק יותר, החל ולאד במערכה מסוכנת לאורך הדנובה, והצליח להשיג ניצחונות רבים. כדי להעניש את דרקולה, החליט הסולטן לפתוח סוף סוף בפלישה בקנה מידה מלא לואלאכיה, אותה תכנן כבר זמן רב, ועתה היה לו תירוץ. אכן, מטרתו האמיתית היתה להפוך את הארץ הזאת לפרובינציה טורקית, והוא נכנס לואלאכיה עם צבא גדול פי שלושה מזה של דרקולה. ולאד מצא את עצמו ללא בעלי ברית, ונאלץ לסגת לכיוון הבירה טרגובישטה ברומניה המודרנית, תוך שהוא שורף את כפריו ומרעיל את הבארות לאורך הדרך כדי שהצבא הטורקי לא ימצא דברי אספקה. יתר על כן, כשהגיע הסולטן מותש לטרגובישטה, הוא ניצב בפני מחזה מחריד: אלפי יתדות החזיקו את הפגרים הנותרים של כ-20 אלף שבויים טורקים, סצנת אימה שנקראה בסופו של דבר "יער המשופדים". טקטיקת טרור זו היתה בהחלט מוצלחת בשלב זה; הסצנה השפיעה על קציניו של מחמט, והסולטן, עייף ורעב, לא נלחם. באופן זה, ניצח ולאד את העותמאנים דרך טקטיקה של העותמאנים עצמם. כך, היה דרקולה מעין אנטי-גיבור אשר ניסה לבלום את הפלישות של המזרח תיכוניים לאירופה לצד גיבורים אחרים כגון יאנוש הוניאדי ההונגרי וסקנדרבג האלבני. עם זאת, כפי שציינו, לא היה בשלב הזה של ההיסטוריה כוח המסוגל לבלום את ההתקדמות העותמאנית, ומחמט, נחוש להעניש את ולאד על מה שראה בטרגובישטה, רדף אותו והצליח לשלוח אותו לגלות, וכמתנה, מפקדיו העניקו לו את הראשים הכרותים של 2000 מאנשיו של דרקולה.[3] לאחר ההישג, המשיך את הג'יהד לכיוונה של בוסניה. [1] https://edition.cnn.com/videos/international/2014/08/21/isis-the-power-of-terror-tom-foreman-orig-jtb.cnn/video/playlists/homeland-security-terror-threat/

[2] Radu R. Florescu, Dracula, Prince of Many Faces, Little, Brown and Company, 2016. [3] Lord Kinross, Ottoman Centuries, Harper Perennial, 1979, pp. 130-1.