ליסנקו ו-"ליסנקואיזם" כמקרה מבחן למדע מזויף.
בפעם הקודמת, בהקדמה על הקולוניאליזם, ציינו שהמחקר המודרני מזכיר במידה מסוימת "ליסנקואיזם". מושג זה, כפי שנראה, מזוהה בעיקר עם מדע מזויף בתחום החקלאות, אך עם הזמן הפך להיות מזוהה עם מדע מזויף באופן רחב יותר. נדון הפעם במקורות ההיסטוריים של המושג.
במשך יותר משלושה עשורים, החל משנות ה-20 המאוחרות, הקהילה המדעית הסובייטית נכנסה לתקופת החושך המכונה כיום "ליסנקואיזם". היה זה עידן בו כל גילוי מדעי וקידום נעצרו ועברו רגרסיה, בזכות הדומיננטיות הפוליטית על המדע הסובייטי בידי אדם בשם טרופים ליסנקו. במערב, שנות ה-50 הייתה תקופה של פיתוחים מדעים; תקופה בה פרנסיס קריק וג'יימס ווטסון הגדול גילו את מבנה ה-די.אן.איי. ופרסמו את "הסליל הכפול" כעשור מאוחר יותר. אולם בברית-המועצות הסוציאליסטית המדענים לא חגגו גילויים אלו; שם נאסר על אנשים להאמין בקיומם של גנים, אשר לא מתאימים לתפיסת העולם הסוציאליסטית, ובמקום זאת קידמו את הליסנקואיזם.
ליסנקו עלה לגדולה בסוף שנות ה-20. המערכת החקלאית הסובייטית גססה ואנשים רעבו בגלל המדיניות החקלאית של הקומוניזם. עד המהפכה, הייתה האימפריה הרוסית יצאנית התוצרת החקלאית הגדולה בעולם, אבל אחרי הקולקטיביזציה של החקלאות, הייצור צנח. כך, העיוות של של המדע בברית-המועצות היה תוצאה ישירה של כשלים כלכליים של הקומוניזם. ראשית, סטלין תקף את החקלאים ממעמד הביניים, קרא להם "קולאקים", וטען שהם נצלנים. הוא האשים אותם, כמיטב המסורת הסוציאליסטית, ששדדו מן העם בכך שדרשו יותר מדי גמול על התוצרת. לאחר שהצליח לעשות דמוניזציה לחקלאים אלו, הוא גנב את אדמתם והפך אותן לחוות בבעלות ממשלתית. כמובן, הממשלה עצמה לא הצליחה לתפעל את החוות בצורה יעילה. כשלושים מיליון אנשים גוועו ברעב בגלל מדיניות סוציאליסטית זו.
במסגרת זו הופיע על הבמה ההיסטורית ליסנקו, אשר טען כי מצא דרך חדשה להגדיל את הייצור החקלאי. זאת התבססה על יישום לאמארקיזם על התורשה, דהיינו על עבודתו של חוקר הטבע הצרפתי בן המאה ה-19 ז'אן-בטיסט דה לאמארק. לאמארק הקדים את דרווין בכמה עשורים והינו דמות חשובה מאוד בהיסטוריה של המדע. הבסיס לרבות מהתיאוריות שלו - כי תכונות נרכשות ניתנות להעברה לצאצאים - לא זכה להתייחסות רצינית עוד בימי חייו של ליסנקו, אם כי הוא בכל זאת זוכה בשנים האחרונות לתמיכה מסוימת במנגנון תורשה לאמארקי דרך מנגנונים אפיגנטים. אחת הדוגמאות של לאמארק לתכונה נרכשת הייתה הצוואר הארוך של הג'ירפות: התיאוריה גרסה כי ג'ירפות המתגוררות באזורים שבהם הן צריכות להגיע לעלים על עצים גבוהים, מתחו את צוואריהן בניסיון להגיע אליהם, ואיכשהו מתיחה זו הועברה לצאצאיהן. הוא לא ציין עם זאת כי הברירה הטבעית הדרוויניסטית התרחשה, שבמשך דורות רבים הג'ירפות עם צוואר ארוך שרדו בשיעור גבוה יותר מאלו עם צוואר קצר יותר, ובסופו של דבר רק תכונת הצוואר הארוך שרדה. לאמארק האמין שכאשר ג'ירפה מתחה את צווארה, היא העבירה את התכונה החדשה הזאת שנרכשה לצאצאיה. בכל מקרה, גם אם בכל זאת אכן קיימים בה מרכיבים של אמת מדעית, הייתה זו התאוריה המקובלת היחידה בברית-המועצות במשך עשרות שנים. זה מה שקורה כאשר המדע הופך להיות הבן החורג של הפוליטיקה.
ככלל, לא היה זה צירוף מקרים שהפך הלאמארקיזם לאידאולוגיה הרשמית של ברית-המועצות. התיאוריה של לאמארק תמיד הייתה פופולרית מאוד בקרב גופי השמאל שכן בתמצית שלה נמצאת התפיסה שניתן בקלות לשנות תכונות מובנות על ידי שינוי הסביבה. הלאמארקיזם מרמז שניתן יהיה בקלות לעצב את "האדם הסובייטי החדש", בדיוק באותה המידה שליסנקו האמין שבקלות יוכל לפתח יבולים שיכולים לפרוח באקלים קר. בהעדפת לאמארק על פני דרווין יכולים הסוציאליסטים לקדם את תפיסתם השוויונית ולטעון כי אין הבדלים בין התרבויות, ולמעשה היה הצרפתי פופולרי מאוד גם בקרב האינטלקטואלים הליברליים של המאה ה-19 אשר החזיקו בפנטזיות על אוטופיה בה כל האנשים יהיו אותו הדבר.
ליסנקו דחה את תיאוריות האבולוציה המבוססות על עבודתו של גרגור מנדל, המהוות את הבסיס לכל התאוריה הגנטית המודרנית. כאמור, לא הוא ולא סטלין לא האמינו בקיומה של הגנטיקה. סטלין גינה את התאוריה הגנטית כ"אידיאליסטית", כינוי שהשתמש בו לעתים קרובות לכל דבר שלא מצא חן בעיניו ולא התאים לתפיסת עולמו. הוא גם האמין ששילוב רעיונותיו של מנדל עם תורת הברירה הטבעית של דרווין נראה יותר מדי כמו התחרות הטמונה בקפיטליזם. לא פשוט אומנם להצביע כיצד התהליכים הביולוגיים משפיעים על הכלכלה, אבל סטלין לא היה היחיד שהחזיק בהשקפה זו בברית-המועצות.
יתר על כן, הייתה לסטלין סיבה נוספת לקדם "מדענים" מזויפים אשר תמכו בליסנקואיזם: התוצאות המהירות שהוא הבטיח לספק בהגדלת התוצרת החקלאית, ובכך להמשיך לשמור על אשליית האוטופיה הסוציאליסטית. היות וליסנקו טען כי צמחים יכולים להעביר תכונות נרכשות לצאצאים, הוא יוכל לפתח מינים חדשים של צמחים, לרבות חיטה שתגדל בטמפרטורות קרות יותר, הרבה יותר מהר מאשר המדענים האמיתיים שלמדו גנטיקה. סטלין נזקק לתוצאות מהירות כדי להילחם ברעב שגרם דרך המדיניות הסוציאליסטית ההרסנית שלו. מדע אמיתי כמובן שלא מבטיח ניסים. כל שיפור לגידולים הסובייטיים באמצעות גנטיקה ייקח דורות רבים, וזה זמן שלסטלין לא היה. כדרכם של הסוציאליסטים, היה חייב סיפוק מיידי. כך, מה שאמור לקחת לכל הפחות עשרות שנים, הבטיח ליסנקו לבצע בחודשים. כפי שדייויד יורבסקי כותב, הם אפילו התחילו להאמין לשטויות הפסאודו-מדעיות של עצמם.[1]
כל זה כמובן שלא הביא לתוצאות. לא משנה עד כמה סטלין או ליסנקו רצו להכחיש את קיומם של גנים או לאמת את התיאוריה של תכונות נרכשות, כלל הניסויים המבוססים על אמונות סוציאליסטיות אלו נועדו להיכשל. ועדיין, היה ליסנקו חסר אמצעים או עקשן מדי מכדי לזהות זאת. בהיותו לא מדען אמיתי, היה ליסנקו מסוגל לשבור את כל הכללים של השיטות המדעיות, או לפחות לא להיות מסוגל להודות לעצמו שמשהו לא כשורה. כך, ללא קשר לאבסורד של התיאוריות שלו, הפך ליסנקו להיות המדען החזק ביותר בברית-המועצות, הכל משום שתאוריות אלו מילאו מטרה פוליטית. המדע חדל להיות חיפוש אחר האמת והפך לחיפוש לאמת את מדיניותו של סטלין. בעוד של-ליסנקו מעולם לא הייתה תמיכה כלשהי בקרב מדענים אמיתים, הוא נתמך בלהט על ידי עיתונאים ממשלתיים, שהמשיכו לדווח שהקומוניזם עובד מצוין. עם סטלין והעיתונות מאחורי ליסנקו, כל מי שעמד נגדו הוקע בפומבי, איבד את החברות במפלגה הקומוניסטית, וכן את מקום עבודתו.
באופן בלתי נמנע, ליסנקואיזם הגיע בסופו של דבר לסיומו בברית-המועצות. קיים גבול עד כמה רחוק ניתן לדחוק את המציאות המדעית. בסופו של דבר, העם עצמו פשוט הפסיק להאמין לשקרים, ללא תלות באמצעי התקשורת הממשלתיים, ואילץ את משטרו של חרושצ'וב להפנות את גבו לליסנקו. כוחו הפוליטי נלקח ממנו, ומדענים אמיתיים שתמיד דחו את התיאוריות השגויות שלו חדלו מלהיות נרדפים.
לרוע המזל, מדע מזויף קיים גם היום בצורות אחרות והתפשט לתחומים רבים יותר מאשר החקלאות. אחד הספרים המומלצים המצגים את הבעיתיות של מדע מזויף כיום הוא "מדע מזויף" מאת אוסטין רוס.[2] בספר זה חושף רוס מה הוא באמת "המדע המחקרי" בימינו: קבוצה של גברים במעילי מעבדה הדוחפים את הנרטיבים הפרוגרסיבים בכל מחיר לשאר האנושות. אומנם לא היה זה פשוט לבקר את הנרטיבים "המדעים" שדוחפים לנו כל יום, כפי שהוא מציין בספר, מבלי להיכנס למספר רב של רשימות שחורות. כל האנשים האמיצים שהעזו לשאול יותר מדי שאלות כדי לפרסם תוצאות שסתרו את הנרטיבים המקובלים יכלו להיות מפוטרים, שמותיהם נפגעו, והקריירות שלהם נהרסו. ללא ספק ליסנקואיזם מודרני.
רוס משתמש בכמות מרשימה של נתונים ומחקרים כדי להדגיש כיצד נושאים כגון שינויי האקלים, טרנסגנדריזם, סקרים, ועוד אינם חד משמעים ואמפיריים כפי שמצגים לנו. בפועל, הוא בדק את התחומים שמשפיעים באמת על חיינו מדי יום, וכיצד המדע המזויף רק פוגע בנו עוד ועוד. לדוגמה, בפרק 2 בדק רוס את נושא תנועת הטרנסג'נדרים, והתייחס למספר רב של מחקרים לאורך זמן שמצאו כי שיעורי ההתאבדות גבוהים בהרבה עבור אנשים שעוברים ניתוחים לשינויי מין. בפרק 4 הוא כתב על נושא ההפלות, ומציג עובדתית שתינוק ברחם יכול להרגיש כאב, ושהחיים מתחילים כבר בשלב זה. הוא מראה שאפילו זיהום המים הוא תחום נחטף על-ידי רטוריקה מדעית מזויפת.
רוס חושף למעשה את "פולחן המדע. מי שלא מקבל את הנרטיב הטוען שהמדע מסודר ומוגדר וש-X הוא נכון ו-Y הוא שקר, ימצא את הספר לחשוב. הוא יאפשר ללמוד את העובדות, ללמוד את הנתונים, ולהציג טיעון כי רק בגלל שמחקר אחד אמר דבר מסוים זה לא אומר שהוא לא מוטל בספק.
בתמונה התחתונה: ליסנקו נואם בקרמלין, 1935. סטלין עומד בצד הימני.
[1] David Joravsky. The Lysenko Affair. University of Chicago Press, Chicago, 1970, pp. 308–9.
[2] Austin Ruse, Fake Science: Exposing the Left's Skewed Statistics, Fuzzy Facts, and Dodgy Data, Regnery Publishing 2017.
