על הגזענות, חלק ט': הנס אייזנק ומחקרים מודרניים.

על הגזענות, חלק ט':

הנס אייזנק ומחקרים מודרניים.

הנס יורגן אייזנק (1916-1997) היה אחד הפסיכולוגים החשובים והמשפיעים ביותר של המאה ה-20. נולד בגרמניה להורים שחקנים בקולנוע ובתאטרון. לאחר שהוריו התגרשו בהיותו בן שנתיים, הועבר תחת השגחה של סבתו בלבד. בהתבגרותו פיתח שנאה רבה כלפי היטלר והמפלגה הנאציונאל-סוציאליסטית ועבר לאנגליה בגיל 18, שם העביר את רוב חייו המקצועיים.

לאור אזרחותו הגרמנית התקשה למצוא עבודה במדינה החדשה. אולם לבסוף הוא הצליח לקבל את תואר הדוקטורט בפסיכולוגיה מיוניברסיטי קולג' לונדון בשנת 1940 תחת פיקוחו של הפסיכולוג סיריל ברט, המוכר אולי בזכות מחקריו בנושא תורשתיות האינטליגנציה.

במהלך מלחמת העולם השנייה עבד אייזנק כפסיכולוג מחקרי בבית החולים לחירום מיל היל בלונדון. לימים ייסד את המחלקה לפסיכולוגיה במכון לפסיכיאטריה באוניברסיטת לונדון, בה המשיך לעבוד ולחקור עד 1983. הוא שימש כפרופסור אמריטוס במוסד זה עד מותו בשנת 1997. הוא היה גם סופר פורה במיוחד, ובמהלך הקריירה שלו פרסם יותר מ-75 ספרים ולמעלה מ-1600 מאמרים בכתבי עת.

בזמן שהיה חלוץ בתחום הפסיכותרפיה ההתנהגותית, ובכך גם סלל את הדרך לקבלתה של הפסיכותרפיה ההתנהגותית הקוגניטיבית, וטען לנחיצותן של רפואה מבוססת-ראיות ומטא-אנליזה, בשנים המאוחרות יותר נשחק שמו הטוב בגין כתביו השנויים במחלוקת בנושא גזע ומנת משכל,[1] וניסיונותיו הלא-פרודוקטיביים לרוב בתחום האסטרולוגיה ומחקרים בנושא העישון. אכן, בזמן שתחומי העניין המחקריים שלו היו רחבים ומגוונים למדי, הוא אולי זכור בעיקר בזכות התיאוריות שלו על האישיות והאינטליגנציה.

תאוריית האישיות של אייזנק התמקדה בהלך הרוח, שלדעתו נשלט ברובו על ידי השפעות גנטיות. הוא השתמש בטכניקה סטטיסטית המכונה "ניתוח גורמים" כדי לזהות את מה שלדעתו היו שני הממדים העיקריים של האישיות: מופנמות-מוחצנות ונוירוטיות. בהמשך הוסיף ממד שלישי המכונה פסיכוטיות.

הוא היה דמות בעלת השפעה אדירה בפסיכולוגיה. לפני מותו הוא היה הפסיכולוג החי המצוטט ביותר בעולם הספרות המדעית. חרף השפעה זו הוא גם היה כאמור דמות שנויה במחלוקת. הטענה שלו שההבדלים הגזעיים באינטליגנציה נבעו מגנטיקה ולא מהסביבה יצרו פולמוס אדיר במחקר.

הפיכתו לדמות שנויה במחלוקת, עם זאת, החלה כבר בתחילת שנות ה-50 כאשר כתב על השפעות הפסיכותרפיה. אייזנק הציג כי שני שליש מהמטופלים הציגו שיפור משמעותית או התאוששות תוך שנתיים, ללא קשר בין אם קיבלו פסיכותרפיה או לא.

הוא גם היה מבקר חריף של הפסיכואנליזה, אותה ראה כבלתי מדעית. את התיאוריות הפסיכואנליטיות של פרויד החשיב כסותרות את עצמן.[2]

דעותיו על התורשתיות של האינטליגנציה היו אולי היותר שנויות במחלוקת, ליתר דיוק השקפתו כי ניתן לייחס באופן חלקי את ההבדלים הגזעיים באינטליגנציה לגורמים גנטיים. לאחר שאחד הסטודנטים שלו זכה לביקורת על שפרסם מאמר שהציע כי הגנטיקה אחראית להבדלים הגזעיים באינטליגנציה, אייזנק הגן עליו ולאחר מכן פרסם את ספרו "טענת ה-IQ: גזע, אינטליגנציה, והשכלה"[3] שמפתח טענה זו, ואשר גרם גם כן למחלוקת לא קטנה.

ללא ספק, דעותיו של אייזנק על מנת המשכל והגנטיקה היו מאוד לא פופולריות בעידן שראה את עליית התקינות הפוליטית. הוא טען שלאינטליגנציה הכללית (מידה רחבה של יכולות מנטליות) יש בסיס גנטי, הקשור למגוון רחב של אירועי חיים, כולל הבדלים סוציו-אקונומיים. עקב פולמוס הקשר שבין הגזע וה-IQ, זכה אייזנק לביקורות קבועות על דעותיו ואף, באחת הפעמים, הותקף פיזית. בשנת 1973, אחת המפגינות הכתה בפניו באירוע של בית הספר לכלכלה של לונדון.

אייזנק האמין שהאינטליגנציה היא התפיסה החשובה ביותר במדעי החברה. על-כן, אין זה מפתיע שנושא זה עמד במרכזה של כל הקריירה המדעית שלו: מנת המשכל עמדה הן במוקד המאמר המדעי הראשון שלו בסוף שנות ה-30 והן בספרו האחרון, "גאון", באמצע שנות ה-90,[4] תקופה בה החל לראות בהשפעה הסביבתית גורם מעט יותר משפיע ממה שחשב בעבר.

עם זאת, 100 שנים אחרי הולדתו החלו להופיע מחקרים המחזקים לכאורה את טענותיו. אכן, קיימות טענות שמחקר אחד הצליח לאחרונה לאושש את הטענות של אייזנק.

במאמר שפורסם לפני מספר שנים,[5] דיווחו ד"ר ססקיה הגנארס מאוניברסיטת אדינבורו ועמיתיה על מחקר שבדק יותר מ-100,000 אנשים, שהראה שקיימות השפעות גנטיות משותפות על אינטליגנציה, מגוון מחלות (לרבות מחלות לב כלילית, שבץ מוחי, אלצהיימר, סכיזופרניה, אוטיזם ודיכאון), כמו גם על מדד מסת גוף, היקף ראש תינוקות, וגודל המוח.

ממצאים אלה מצביעים על השפעת "פליאוטרופיה", כלומר כאשר גן אחד משפיע על שתי תכונות או יותר שלכאורה אינן קשורות זו לזו. במקרה שבנדון, תפקוד קוגניטיבי, בריאות גופנית והפרעות פסיכיאטריות.

במחקר זה נמדדה האינטליגנציה בשלושה אופנים: על ידי נימוק מספרים מילולי, זיכרון ומהירות התגובה. אלו קשורים מעט מאוד למדדים המסורתיים של אינטליגנציה המתייחסים ל"למידה מספרים". ציונים טובים בבדיקות קוגניטיביות קשורים ליתרונות רבים לכל אורך החיים.

תוצאות אלה תומכות בממצאים קודמים המראים כי אינטליגנציה גבוהה יותר קשורה לאורך חיים רב יותר[6] ומונעת יותר גורמי סיכון רבים למחלות (כגון לחץ דם גבוה)[7]. זה קשור גם לרמות נמוכות יותר של מחלות פיזיולוגיות[8] ורמות נמוכות יותר של כמה הפרעות פסיכיאטריות.[9] הסיבות לאסוציאציות אלה נותרו לא ברורות, אולם המספר הגודל של מחקרים מתחיל אולי לשפוך אור על העניין.

המחקר של הגנארס ועמיתים מראה גם כי לאינטליגנציה גבוהה קיימים חסרונות גם כן. החוקרים מצאו כי כמה וריאנטים גנטיים הקשורים לחינוך והשכלה ברמה האוניברסיטאית היו קשורים לסיכון גנטי גבוה יותר לסכיזופרניה, הפרעה דו קוטבית ואוטיזם. למרות שקודם לכן נמצאו קשרים בין הצלחה חינוכית לשתי ההפרעות האחרונות שהוזכרו, הקשר לסכיזופרניה הינו חדש. אולי, אם כך, גאונות וטירוף אכן הולכים יד ביד - משהו שגם אייזנק האמין בו והקדיש לו את הספר "גאון".

המחקר של הגנארס ועמיתים חשוב למדי, לא בעיקר משום ההצהרה בדבר הרלוונטיות וכוח החיזוי של מבחנים קוגניטיביים, כמו גם מדדי זמן תגובה של אינטליגנציה, אלא בעיקר כדי לחשוף בפנינו מספר דברים משמעותיים. ראשית, בריאות נפשית ופיזית קשורות קשר הדוק אחת לשנייה - דבר שאייזנק האמין בו כל חייו. שנית, היכולת לבצע בדיקות קוגניטיביות שונות עשויה להוות מדד טוב למצב רפואי כללי, כמו גם למצב הפסיכולוגי. ושלישית, כעת ניתן יהיה לקבוע מה באמת נגרם מחסרון חברתי (למשל עוני) מצד אחד ומה יש לייחס כראוי להשפעה גנטית משותפת על אינטליגנציה, בריאות ועושר מצד שני.

כעת נוכל להתחיל לבחון את הגנים המולידים פגמים פיזיולוגיים ופסיכולוגיים. ברגע שנדע כיצד הם עובדים, אנו עשויים לקבל רמזים מועילים כיצד ניתן לשנות את השפעותיהם. לדוגמה, יתכן שניתן יהיה לפעול נגד את השפעותיהם השליליות ולהעצים רמות של יכולות הספציפיות בעזרת השכלה המותאמת לאינדיבידואל במקום כזאת הניתנת לכל אחד. כמו כן, אנו עשויים לגלות יותר על ההשפעות הסביבתיות הלא גנטיות של העוני.

מחקר כזה עלול להראות דבר נוסף בעל חשיבות גבוהה: זו טעות להאמין שהגנים הם גורל. הם כאלו רק כשאנחנו לא מבינים את מעשיהם ולא עושים דבר כדי למנוע את התוצאות השליליות שלהם.

למרות שאייזנק ביצע את אחד המחקרים הגנטיים הסטטיסטיים המוקדמים ביותר על תאומים, וכן עבד בשיתוף פעולה הדוק עם מומחים לגנטיקה, הוא עשה בפועל מעט מחקרים אמפיריים בנושא הקשר שבין גנטיקה לאינטליגנציה. השפעתו באה בעיקר בצורה של רעיונותיו וכתבים - וכן מתוך חלוצתו בתחום המדעי הלא פופולרי זה.

בעוד שהנס שאייזנק בהחלט היה דמות שנויה במחלוקת, המחקר הרחב שלו השפיע רבות על תחום הפסיכולוגיה. בנוסף לעבודתו על אישיות ואינטליגנציה, הוא מילא גם תפקיד מרכזי בביסוס גישות להכשרה קלינית ובפסיכותרפיה, שהושרשו היטב במחקר האמפירי ובמדע שבאו לאחריו.

[1] H.J. Eysenck, Race, Intelligence and Education, Maurice Temple Smith, 1981.

[2] https://www.youtube.com/watch?v=ZN4Hod8Clv8

[3] H.J. Eysenck, The IQ argument: race, intelligence, and education, Library Press, 1971.

[4] H.J. Eysenck, Genius: Natural History Creativity, Cambridge University Press. 1995.

[5] S.P. Hagenaars, et al., "Shared genetic aetiology between cognitive functions and physical and mental health in UK Biobank (N=112 151) and 24 GWAS consortia", Molecular Psychiatry, Vol. 21, (2016), pp. 1624-1632.

[6] Ian Deary, “Why do intelligent people live longer”, Nature, Vol. 456, (2008), pp. 175–176.

[7] Christina Wraw, Ian J.Deary, et al., "Intelligence in youth and health at age 50", Intelligence, Vol. 53, (2015), pp. 23-32.

[8] David Batty, et al., “Does IQ predict cardiovascular disease mortality as strongly as established risk factors? Comparison of effect estimates using the West of Scotland Twenty-07 cohort study”, European Journal of Cardiovascular Prevention & Rehabilitation, Vol. 17(1), (2010), pp. 24-27.

[9] R. Plomin and I.J. Deary, “Genetics and intelligence differences: five special findings”, Molecular Psychiatry, Vol. 20, (2015), pp. 98–108.