על העבדות, חלק ו': והפעם: שחורים בעלי עבדים בארה"ב.
על העבדות, חלק ו':
והפעם: שחורים בעלי עבדים בארה"ב.
מיתוס מתמשך מציג כי העבדות בעולם החדש הייתה מורכבת רק מאדונים אירופאים אכזריים ועבדיהם השחורים. בפועל, מעטים יודעים שגם לאמריקאים שחורים היו עבדים. המציאות ההיסטורית היא שמספר גדול של עבדים משוחררים החזיקו בעבדים שחורים, לפחות מאז 1654; למעשה, במספרים לא פרופורציונליים למספרם באוכלוסייה. בשנת 1860 רק למיעוט קטן של אירופאים היו עבדים. על פי דו"ח מפקד האוכלוסין האמריקני שנה לפני מלחמת האזרחים, היו כמעט 27 מיליון אירופאים במדינה ו-385,000 בעלי עבדים.[1] גם אם היינו יוצאים מנקודת הנחה שכל בעלי העבדים היו אירופאים, מדובר ב-1.4% מהאוכלוסייה. במקרים הנדירים שבהם מוזכרים שחורים בעלי עבדים בספרי ההיסטוריה, ניתנת לכך הצדקה בטענה שאדונים שחורים פשוט רכשו את החופש של בן זוג או ילד מאדון אירופאי ולא יכלו להחזיקם כעבדים. אומנם כפי שנראה בהמשך אכן היו גם מקרים כאלו, המספר הגדול של אדונים שחורים מוכיח כי אלו היו מקרים בודדים בלבד. בין האדונים הללו ניתן לציין את יוסטוס אנג'ל וגב. ל. הורי ממחוז קולטון בדרום קרוליינה, שכל אחד מהם היה בעל 84 עבדים ב-1830. למעשה, בשנה זו כרבע מהשחורים החופשיים בעלי העבדים בדרום קרוליינה החזיקו בבעלותם לפחות 10 עבדים או יותר; לשמונה מהם היו 30 או יותר.[2] על פי מפקד אוכלוסין הפדרלי, ב-1 ביוני 1860 היו כמעט 4.5 מיליון שחורים בארצות הברית. מבין השחורים שהתגוררו בדרום, 261,988 לא היו עבדים. מתוך המספר הזה, 10,689 התגוררו בניו אורלינס; ההיסטוריון האפריקאי המוביל במדינה זו, פרופסור ג'ון הופ פרנקלין מאוניברסיטת דיוק, כתב כי ליותר מ-3,000 שחורים בניו אורלינס היו עבדים, דהיינו מעל ל-28% מהעבדים המשוחררים. מספר מרשים למדי באופן פרופורציונלי לעומת אחוז בעלי העבדים האירופאים. רוב בעלי העבדים, אירופאים או שחורים, החזיקו בבעלותם בין אחד לחמישה עבדים בלבד. לעתים קרובות מאוד, שניהם גם עבדו ואכלו לצד העבדים, בין אם היה זה בבית, בשדה או בבית המלאכה.
האדונים המעטים שהיה בבעלותם 50 עבדים או יותר היו מוגבלים לאחוז העליון, והוגדרו כאילי עבדים. בשנת 1860 היו לפחות שישה שחורים בלואיזיאנה שבבעלותם היו 65 עבדים או יותר. המספר הגדול ביותר, 152 עבדים, היו בבעלות האלמנה סי. ריצ'רדס ובנה פ. ריצ'רדס, שהיה בעל מטע קני סוכר גדול. עוד איל עבדים שחור בלואיזיאנה, עם יותר מ-100 עבדים, היה אנטואן דובוקלט, בעל מטעי סוכר, שאחוזתו הוערכה ב- $ 264,000, בהתאם לאותה שנה[3]. באותו הזמן, עושרו הממוצע של גבר אירופאי בדרום היה $ 3,978[4]. בצ'רלסטון, דרום קרולינה, בשנת 1860 125 עבדים משוחררים החזיקו בעבדים. שישה מהם 10 עבדים או יותר. מתוך 1.5 מיליון דולר של נכסי המס שבבעלות המשוחררים בצ'רלסטון, יותר מ-300 אלף דולר ייצגו נכסים של בעלי עבדים.[5] בצפון קרוליינה 69 שחורים משוחררים היו בעלי עבדים.[6]
באותה השנה היה ויליאם אליסון גדול השחורים בעלי העבדים בדרום קרוליינה. אומנם לא ניתן לספר את כל סיפור חייו המרתק מלידתו כעבד ועד מותו בגיל 71 כאיל עבדים עשיר, אך החשוב הוא שבין 1822 ואמצע שנות ה-40 הוא החל לבנות את האימפריה שלו מייצור ג'ין ומכונות תפעול, תוך כדי רכישה הולכת וגדלה של עבדים שחורים, ואף גרם לפשיטת רגלם של בעלי עסקים אירופאים. ב-1860 היו בבעלותו 63 עבדים, כאשר בניו רכשו 9 נוספים. כך היו ברשותו יותר עבדים מ-99% מאדונים ממוצא אירופאי, וגם היה עשיר יותר מרוב שכניו בדרום קרוליינה. אף כי היה איש עסקים מצליח וחוואי כותנה, מקור ההכנסה העיקרי של אליסון נבע מהיותו "מגדל עבדים". גידול העבדים נתפס כתועבה ברחבי הדרום, וברוב המדינות הדרומיות אסר החוק על מכירת עבדים מתחת לגיל 12. בכמה מדינות זה היה בלתי חוקי למכור עבדים בירושה.[7] עם זאת, בשנת 1840 החל אליסון בחשאי הליך הרבייה של עבדים. היות ונשים לא היו בעלות יכולות פיזיות המתאימות לצרכיו, כאשר לא היה בהן צורך לרבייה מכר אותן ואת ילדיהן, ובאופן כללי היה אליסון מוכר כאחד האדונים האכזריים יותר אשר האכיל את עבדיו פחות מאדונים אחרים. כאשר עבד היה מצליח לברוח, היה שוכר אליסון תופס על-מנת להחזירו.
בספרו "שחורים בעלי עבדים", כתב לארי קוגר מחקר מדוקדק מאוד על האליטה השחורה בעלת העבדים בדרום קרוליינה.[8] מטרתו של קוגר היא לא רק לתאר אוכלוסייה מעמדית זו, אלא גם להפריך את ההשקפה הנפוצה באקדמיה, כי שחורים רכשו שחורים אחרים - בעיקר קרובי משפחה – רק על-מנת לשחררם. קוגר מראה ששחורים רכשו, החזיקו, ומכרו שחורים אחרים מסיבות כלכליות בעיקר. התפיסה לפיה הרכישה הייתה לצורכי שחרור מכונה "תזת וודסון", על-שם ההיסטוריון קארטר ג. וודסון, אשר ב-1924 כתב כי לשחורים אשר רכשו עבדים היו כוונות טובות.[9] קוגר, לעומת זאת, מראה כי 65% מהרכישות בעיר צ'רלסטון היו למטרות כלכליות, ורק לכ-8% ניתן לקרוא "כוונות טובות", כאשר לגבי השאר לא ניתן לקבוע בוודאות.
משנת 1820 ועד מלחמת האזרחים החקיקה של דרום קרוליינה החלה להגביל את הפעולות לנסיבות יוצאות דופן, כגון הגבורה המצילה חיים. תחת מגבלות אלו, מן הסתם, זה אפילו פחות סביר כי שחור חופשי יכול היה לרכוש עבדים בכדי לשחרר אותם, אם כי כמה מהם בכל זאת מצאו דרכים לעקוף את החוקים החדשים בכך שאפשרו לעבדים שרכשו לעבוד בשכר. קוגר מצביע לעתים קרובות שאדונים שחורים חשו מעט מאוד רחמים כלפי העבדים שלהם. כמה היסטוריונים הוטעו על ידי מספר גדול של בעלי עבדים שחורים שקנו קרובי משפחה, אך בפועל האדונים הרגישו סימפתיה כלפי בני משפחה בלבד, ורכשו עבדים בעיקר לצרכים כלכליים ללא סנטימנטים.
"אחד ההיבטים המוזרים יותר של שחורים משוחררים בווירג'יניה היה בעלותם על עבדים. אדונים שחורים החזיקו את בני משפחתם כעבדים ושחררו אותם רק בצוואה שלהם. שחורים חופשיים עודדו למכור את עצמם בחזרה לעבדות וזכותם הייתה לבחור את בעליהם באמצעות הליך משפטי ארוך".[10]
השחורים המשוחררים המשיכו להחזיק בעבדים עד סופה של מלחמת האזרחים. אפילו ב-1864, בימים האפלים ביותר של המלחמה, עדיין היו בבעלותם של מחצית מהאדונים השחורים של צ'רלסטון כל העבדים שהיו בבעלותם ב-1860, בתחילת המלחמה. בחודשים האחרונים של הלחימה רבים מהם ניסו למכור את העבדים לכל מי שעדיין קנה או שהתעקשו להשתמש בהם עד הרגע האחרון. כמו כן, מחקרים מראים כי לשחורים חופשיים היו עבדים "בכל אחת משלוש עשרה המדינות המקוריות, ומאוחר יותר בכל מדינה שקיימה את העבדות. ב-1724 בבעלותם עדיין היו עבדים בבוסטון וב-1783 בקונטיקט; בשנת 1790 ל-48 שחורים במרילנד היו 143 עבדים. באחד המקרים המוכרים יותר, חקלאי שחור ממרילנד בשם נתניאל "נאט" בטלר רכש ומכר שחורים לסחר בדרום.[11]
בלואיזיאנה וניו אורלינס קבוצה של אדונים שחורים הציעה את שירותיה לצבא ערב תחילת מלחמת האזרחים מחשש כי תבוסה תבטל את העבדות. למעשה, הם הקימו 14 יחידות מיליציה המורכבות מ-440 גברים ואורגנו על-ידי המושל בחודש מאי 1861 בתור "השומרים המקומיים, לואיזיאנה", שם נשבעו להילחם כדי להגן על הקונפדרציה. אף על פי שלא היה להם תפקיד קרבי, הגיעו "השומרים המקומיים" לשיא של 1,000 מתנדבים – והיו חלק מהיחידות הראשונות במלחמת האזרחים למנות קצינים שחורים.[12][13]
לפני מלחמת האזרחים, כאמור, שחורים בעלי עבדים יכלו להימצא בכל מדינות ארה"ב וכמעט בכל הרמות החינוכיות והכלכליות. קוגר מדווח כי על פי מפקד 1830, בארבע מדינות בלבד - לואיזיאנה, מרילנד, וירג'יניה ודרום קרוליינה – בבעלות אדונים שחורים היו יותר מ-10,000 עבדים. אפילו ניו-יורק ה"נאורה" היתה ביתם של שמונה אדונים שחורים. בדרום, הם היו שכנים ובעלי בריתם הקרובים של מתנגדי ביטול העבדות. עוד מדווח קוגר כי עד 1840 "התפארה" דרום קרוליינה ב-454 אדונים שחורים בעלי 2,357 עבדים. רבים מעבדים לשעבר לא התייחסו לעבדות כאל מוסד מרושע, אלא כהזדמנות כלכלית, ולא היו להם שום נקיפות מצפון לגבי קנייתם של שחורים אחרים, ובדרום כ-75% מראשי משפחות של שחורים חופשיים היו בעלי עבדים.
אנטואן דבוקלה ואשתו קלייר פולארד היו בעלים של יותר מ-70 עבדים בלואיזיאנה. בשנת 1864, בעיצומה של מלחמת האזרחים, היו להם בבעלות 100 עבדים, ובמהלך השיקום הפך דבוקלה לגזבר השחור הראשון של המדינה, בין השנים 1868 ו-1878.
נתון מעניין נוסף הוא שכ-83% מהאדונים השחורים היו מולאטים, למרות שהיוו רק 49% מכלל השחורים החופשיים. 90% מן העבדים שלהם, לעומת זאת, היו ממוצא אפריקני לא מעורב. כמה אדונים מעורבים ירשו עבדים מאב או מסבא אירופאים, אך רובם עבדו וחסכו בעצמם לקנות את "רכושם". עם הזמן המולאטו כקבוצה החלו להתרחק מכל השחורים האחרים, העבדים והחופשיים, שאותם ראו כנחותים. על פי מפקד 1860, תשעה מתוך עשרה מולאטים בחרו בני זוג מעורבים. סלידתם משחורים כהים היתה כה בולטת, שאישה מולאטו חופשיה העדיפה להתחתן עד עבד מולאטו מאשר שחור כהה משוחרר. בין 1800 ל-1840, הרווחים הממוצעים של השחורים החופשיים כהי העור היו רק 1,805 $, ואילו הממוצע של האליטה המואלטית הגיעה ל-4,642 דולר. כמה מולאטים חופשיים שמרו מרחק משחורים מחשש שיחשבו בטעות כעבדים או הזדהו מאוד עם האירופאים. אחרים רצו לשמר את הזכות להחזיק בעבדים. במהלך מלחמת האזרחים מולאטים רבים תמכו בדרום. אחד כתב למקורביו האירופאים: "בעורקינו זורם דם הגזע הלבן, במחציתו, באחרים יותר ממחצית. . . הקשר שלנו אתכם, התקוות שלנו, הבטיחות וההגנה מכם. . . נאמנותנו נובעת מדרום קרוליינה ולהגנתה נציע את חיינו, וכל אשר יקר לנו". אחרי המלחמה, כחלף הפחד להיחשב בטעות לעבד, המשיכו המולאטים לראות את עצמם כעליונים על השחורים הטהורים. לדברי קוגר, הם סירבו להשתתף בכנסייה איתם ואף ניסו להקים מערכת קסטית המבוססת על שכבות חברתיות מלפני המלחמה.
אחד המולאטים בעלי העבדים הגדולים היה אנדרו דאנפורד, החי ליד ניו אורלינס, אשר ירש מאביו את נכסיו וחלק מאחוזתו וכן קיבל השכלה רחבה, חרף היותו ממזר. ב-1835 החזיק דאנפורד ב-77 עבדים. מספר זה היה גבוה יותר מאשר היה זקוק לו בפועל שכן היה איש עסקים כושל. עדיין, כפי שכתב, "'הכושים הגזעיים' זקוקים ליחס מחמיר על-מנת שיבצעו את עבודתם", ולעתים היה שוכר את עזרתם של הולנדים או גרמנים לבצע את העבודות שעבדיו לא היו מסוגלים, וכן לוכד עבדים במידה ואלו היו בורחים. כאשר חברו הטוב ממוצא אירופאי, ג'ון מקדונו, שחרר את כל עבדיו השחורים ולשלח אותם לליבריה, דאנפורד חשב שהיה זה צעד שגוי מבחינה כלכלית, ובכל ימי חייו שחרר 4 עבדים בלבד, ורק אחד שוחרר בצוואה – בנו הבלתי חוקי.[14] גם ג'ון קרותרס סטנלי, מולאטו שהפך לספר מוצלח להפליא וספסר בתחום הנדל"ן בניו ברן, היה בעל שלושה מטעים ו-163 עבדים, ואף שכר שלושה מפקחים אירופאים לנהל את רכושו בשנות ה-20 של המאה ה-19.
בתמונות:
אנטואן דובוקלט (בעל השפם), ו-ויליאם אליסון.
לרשימת בעלי העבדים השחורים הגדולים ביותר:
http://theweeklychallenger.com/top-10-black-slaveowners/
[1] Raymond Logan and Irving Cohen, The American Negro; Old World Background and New World Experience, (Houghton Mifflin Company, 1970), p. 72.
[2] Michael P. Johnson and James L. Roark, Black Masters: A Free Family of Color in the Old South, (W. W. Norton & Company, 1986), p. 64.
[3] Gary B. Mills and Elizabeth Shown Mills, The Forgotten People: Cane River's Creoles of Color, (LSU Press, 2013), p.128.
[4] Lee Soltow, Male inheritance expectations in the United States in 1870, (Harvard University, 1982), p. 85.
[5] Michael P. Johnson and James L. Roark, Black Masters: A Free Family of Color in the Old South, (W. W. Norton & Company, 1986), p. 280.
[6] Ibid. p.62.
[7] Carl N. Degler, Neither Black Nor White: Slavery and Race Relations in Brazil and the United States, (Macmillan, 1971), p.39.
[8] Larry Koger, Black Slaveowners: Free Black Slave Masters in South Carolina, 1790-1860, (McFarland, 2010).
[9] Carter G. Woodson, Free Negro Owners of Slaves in the United States in 1830: Together with Absentee Ownership of Slaves in the United States in 1830. https://archive.org/details/freenegroownerso00wood/page/n5
[10] Ervin L. Jordan Jr., Black Confederates and Afro-Yankees in Civil War Virginia, (University of Virginia Press, 1995).
[11] R. Halliburton Jr., “Free Black Owners of Slaves: A Reappraisal of the Woodson Thesis,” South Carolina Historical Magazine 76 (July 1975): 129–142.
[12] Noah Andre Trudeau, Like Men of War: Black Troops in the Civil War 1862-1865, (Back Bay Books, 1999).
[13] James G. Hollandsworth Jr., Louisiana Native Guards: The Black Military Experience During the Civil War, (LSU Press, 1998).
[14] David O. Whitten, Andrew Durnford: A Black Sugar Planter in the Antebellum South, (Transaction Publishers, 1995).
