על הגזענות, חלק ח': ארתור ג'נסן.
על הגזענות, חלק ח':
ארתור
ג'נסן.
פרופסור ארתור רוברט ג'נסן (1923-2012) היה פסיכולוג חינוכי
באוניברסיטת קליפורניה בברקלי, אשר הפך לדמות שנויה במחלוקת בשנות ה-60 עם מאמרו
"עד כמה אנחנו יכולים להעצים את הישגי מנות המשכל וההישגים הלימודיים",
הטוען כי הבדלי האינטליגנציה במבחני מנת המשכל בין
הקווקזואידים לשחורים נובעים מסיבות גנטיות.[1] ג'נסן היה אולי המדען המוביל במאה
ה-20 בתחומי חקר מנות משכל וגורם ה-g, ונחשב על
ידי עמיתיו לאחד הפסיכולוגים החשובים של זמנו. למעשה, הוא אכן במו ידיו החזיר והחייה
את מדעי האינטליגנציה והיה במרכזן של התפתחויות רבות בתחום. אולם על ידי הדגמת
האופי היחידתי והתורשתי של האינטליגנציה והמקורות הגנטיים של ההבדלים הגזעיים
ביכולות המנטליות, הפך לדמות לא אהודה שמנעה ממנו לקבל כל הוקרה מדעית ראויה.
במאמר הזה שלו, הנחשב לשנוי במחלוקת עד היום, הגדיר ג'נסן שני
סוגים של יכולות למידה. קומה I, יכולת
זיכרון אסוציאטיבית, שכרוכה בשימור עובדות. קומה II, יכולת רעיונית, הכוללת חשיבה מופשטת ופתרון בעיות. סוג
זה, טען, שווה בערך לאינטליגנציה הכללית, המוגדרת בפסיכולוגיה באות "g".
במתן מבחני I.Q. לקבוצות
סטודנטים מגוונות, מצא פרופ' ג'נסן שהיכולת בקומה I עקבית למדי בין הגזעים. כאשר בדק את יכולת קומה II, לעומת זאת, הוא מצא כי
היא נפוצה יותר בקרב הקווקזואידים מאשר השחורים, ואפילו עוד יותר נפוצה בקרב
האסייתיים. בהסתמך על ממצאים אלה טען פרופ' ג'נסן כי האינטליגנציה הכללית נקבעת
ברובה גנטית, כאשר השפעות תרבותיות מעצבות אותה רק במידה מועטה. מסיבה זו הוא כתב
ב-1969 כי תכניות חינוך מפצה לבעלי הישגים חינוכיים חלשים ובעלי יכולות
קוגניטיביות נמוכות נידונו להיכשל.
בעוד כאמור חוקרים רבים שיבחו את פרופ' ג'נסן כמדען שאינו חושש
ללכת לאן שהנתונים הובילו אותו, אחרים כינו אותו "גזען". הוא המשיך
להיות מותקף לגבי דעותיו לאורך כל הקריירה שלו. דמותו נשרפה בסמליות במספר מכללות,
הוא קיבל איומי מוות, ובמשך זמן מה היה מלווה בשומרי ראש. אפילו פסיכולוגים אשר לא
הסכימו עם מסקנותיו הגנו עליו מפני האשמות בדבר "גזענות", ופרופ' ג'יימס
פלין מאוניברסיטת אוטגו כתב "חייו של ארתור ג'נסן הם סמל של עד כמה המדע
האמריקאי נפגע מהאורתודוקסיה הפוליטית ... ג'נסן היה מדען אמתי, והוא היה חסר
נטייה גזענית. לא עלה בדעתו שאנשים ישתמשו בנתונים שלו כדי לטעון לעליונות גזעית."[2]
אכן, מבחינת הביוגרפיה של ג'נסן אין כל רמיזה כי נתן לדעות
האישיות או הפוליטיות להשפיע על עבודתו, ובאופן כללי לעתים רחוקות בלבד אפשר הצצה
לחייו הפרטיים. ידוע כי אביו היה למהגרים מדנמרק, ואמו הייתה יהודייה מצד האם
וגרמניה מצד האב. הוא נולד בקליפורניה והפך למוזיקאי מחונן אשר ניגן עם הסימפוניה
כבר בגיל 17. סיים את לימודיו בברקלי ב-1945 ועבד כמורה לביולוגיה ומנצח במקהלה
כאשר ב-1952 עבר ללמוד חינוך ופסיכולוגיה קלינית באוניברסיטת קולומביה. לאחר קבלת
הדוקטורט העביר את המחצית השנייה של שנות ה-50 במעבדה של פרופ' הנס אייזנק
בלונדון. כאן נחשף לראשונה לאסכולה הלונדונית ולפסיכולוגיה אותה הוביל אייזנק
כממשיך דרכם של דמויות מדעיות אחרות כגון צ'ארלס ספירמן ואבי האאוגניקה פרנסיס
גולטון. השנים הללו בלונדון השפיעו עליו יותר מכל ועיצבו את תפיסותיו המדעיות.
אייזנק היה מדען הראשון לאחר המלחמה לחקור את ההבדלים הגזעיים של המשכל. ג'נסן פגש
גם את סר סיריל ברט אשר הרצה על המדע החלוצי על התורשתיות של האינטליגנציה והבסיס
הגנטי להבדלי האוכלוסיות.
עם זאת, הוא לא זנח בשנים לאחר מכן את התפיסה השנויה במחלוקת לגבי
חוזקה של הסביבה להוריד או להעלות את האינטליגנציה, והספיק לפרסם כ-30 מחקרים
סטנדרטיים שלא זכו לתודעה גדולה לפני שהחליט סוף סוף כי אייזנק וברט צדקו ופרסם את
מאמרו המוכר ב-1969. מאמר זה בן 123 עמודים דן בעיקר באופן בו ניתן להעלות את מנות
המשכל בקרב ילדים, ואומנם רק כ-5% ממנו הוקדש לנושא ההבדלים הגזעיים באינטליגנציה
והסיבות הגנטיות לכך, היה זה מספיק בכדי לייצר מהומה ולהפוך את ג'נסן למנודה.
בדומה לבן תקופתו ד"ר ויליאם שוקלי, גם הוא לא היה מודע לרגישות הפוליטיקלי
קורקט של התקופה וכמוהו הופתע גם מהתגובות הנזעמות שקיבל.
עם זאת, בספרו "אינטליגנציה, גזע וגנטיקה: שיחות עם ארתור
ר. ג'נסן",[3] מציג פרנק מיילי כי ג'נסן כבר לא היה אמוציונלי לגבי מה שיצר
ה"ג'סניזם". כפי שהוא מצוטט בספר: "אחד העקרונות בפילוסופיה שלי זה
להיות פתוח ככל האפשר ולחתור לעקביות מושלמת בין מחשבותיי, הליטרליות והמפורסמות,
בביטוי הפרטי והציבורי. זהו למעשה עיקרון גנדי, שכבר מזמן שקלתי לשאוף לחיות
דרכו." לגבי דעותיו השנויות במחלוקת, אמר ג'נסן כי מעולם לא צריך להאמין
במשהו רק בגלל שאחרים מאמינים בו: "אם בכלל, עמדותיי מבוססות על אנטיפתיה די
ארוכה לאמונה במשהו לא מוכח", מה שמסביר גם מדוע לא היה אדם דתי במיוחד. חייו
היו כנראה נעימים ופשוטים יותר במידה והיה הולך בדרכם של מדענים אחרים ופשוט מחביא
את ממצאיו או בכלל מתרחק מתחום הגזע, אולם כפי שהוא מצוטט בספר: "יש לי רק
זלזול לאנשים שנותנים לפוליטיקה או לדת שלהם להשפיע על המדע שלהם". הבדלי
קבוצות, הוא אומר, הם היבט חשוב בחקר האינטליגנציה, והתחמקות משאלת הגזע הייתה
מבחינתו מעשה של פחדנות אינטלקטואלית.
אכן, עשרות שנים לאחר המאמר השנוי במחלוקת המשיך ג'נסן לחזק את
מסקנותיו עוד ועוד, פרסם מספר ספרים וב-1998 את "גורם ה-g"' לאחר שנדחה על-ידי 8 הוצאות שונות.[4] לדבריו, מאז הופעת
המאמר המפורסם שלו, הוא השתכנע עוד יותר שלהשכלה ולסביבה החברתית ישנה השפעה מועטה
על מנת המשכל וכי זה כמעט מטעה לדבר על השפעות "סביבתיות" על
האינטליגנציה. כפי שאמר למיילי:
"אני מעדיף את המונחים 'השפעות גנטיות' ו'השפעות לא גנטיות' מכיוון
שכל כך הרבה אנשים חושבים שסביבה פירושה רק את הסביבה הפסיכולוגית, החברתית
והתרבותית בה אדם גדל. ההשפעות הלא-גנטיות הללו מתחילות כמעט ברגע ההתעברות. יש
לכך השפעות ישירות על התפתחות המוח והן ככל הנראה החשובות מכל ההשפעות הסביבתיות
על g [יכולת
קוגניטיבית כללית]. הן כוללות מצבים תוך רחמיים הקשורים לגיל האם, בריאותה וסוג
הדם; אי התאמה בין אם לעובר; תזונה; תרופות מסוימות; ושימוש בסמים. ואז יש מצבים
של לידות כמו אנוקסיה, טראומת לידה, ופגות קיצוניות. וגם מצבים שלאחר הלידה -
בעיקר תזונה מוקדמת ומחלות ילדות שונות."
"השפעות מיקרו-סביבתיות [ביולוגיות] אלה עשויות לתרום 20 עד 25 אחוז
מהשונות הכוללת ב- IQ באוכלוסייה."
פרופ 'ג'נסן חשד כי שיפורים בבריאות, תזונה ולידת ילדים מסבירים חלק גדול ממה
שמכונה "אפקט פלין": "ההופעה המופחתת של ... אלמנטים
מיקרו-סביבתיים שליליים במדינות המתועשות היא ככל הנראה אחד הגורמים לעלייה
ההדרגתית בציוני המבחנים המנטליים במדינות אלה במהלך 60 או 70 השנים האחרונות."
לדעתו, הסביבה הביתית או החברתית עשויה להשפיע על התחום המקצועי
בו האדם יכול לעסוק, ומה הוא עושה עם האינטליגנציה שלו, אך יש להן השפעה מועטה על
האינטליגנציה עצמה. הוא מציין כי מתאם ה-IQ בין ילדים מאומצים שגדלו יחד הוא בסך הכל 0.3, וצונח כמעט
לאפס כבר בגיל ההתבגרות המאוחרת. לאחר השנים הראשונות, נראה שהבית המשותף וההורים
כלל אינם משפיעים.
את האינטליגנציה ניתן לקבוע על ידי הערכה פיזיולוגית ישירה של
המוח. אנשים נבדלים זה מזה בשיעורים בהם מוחם צורך גלוקוז, ובמורכבות וצורתם של
גלי המוח. בדיקות מסוג זה טובות בדיוק כמו מבחני IQ כתובים, וקשה לדמיין כיצד הסביבה החברתית יכולה להשפיע על
דברים כמו שיעורי ספיגת גלוקוז. אנשים המאמינים בכוחה של הסביבה על פני
אינטליגנציה צריכים לצפות שילד חירש, שלא שמע דבר כל חייו, ייפגע קשות. בפועל,
ילדים שנולדו חירשים מקבלם ציונים נורמליים בדרך כלל בבדיקות אינטליגנציה לא
מילוליות.
פרופ' ג'נסן מבטל הוא הרעיון כי גזע הוא "הבנייה חברתית".
הוא מציין שלמרות שיש מעט מאוד מקרים של וריאציות גנטיות ייחודיות לאוכלוסייה
מסוימת, נטיות קבוצתיות חזקות במקומות שונים מבחינה גנטית מגדילים בעקביות הבדלים
גזעיים. ההבדלים הללו הינם עמוקים למדי: "בהתחשב בעובדה שרק 50% מהגנים בגנום
האנושי מעורבים בהיבטים המבניים והתפקודיים של המוח, יהיה זה מפתיע אם אוכלוסיות
השונות בהרבה מאוד מאפיינים גלויים ובפולימורפיזמים גנטיים שונים [צורות שונות של
אותו גן] לא היו שונות גם במאפיינים הקשורים למוח, האיבר העיקרי של ההתנהגות."
כפי שמציין פרופ' ג'נסן, בטבע, כאשר בעלי החיים נבדלים זה מזה
בצורתם ובנראות שלהם, הם נבדלים זה מזה בהתנהגות, ואין סיבה לחשוב שבני האדם יהיו
שונים. הוא מציין כי רוברט פלומין מאנגליה כבר זיהה ארבעה גנים, או קטעי DNA, המשפיעים על מנת המשכל. ככל שמתגלים יותר, אין זה סביר
שהצורות השונות של הגנים הללו יופצו באופן שווה בין כל הגזעים.
למרות שחלק מהפסיכומטריסטים עדיין טוענים כי הסביבה אחראית
להבדלים הגזעיים במנת המשכל, ישנה תמימות דעים בכך שהאינטליגנציה של האדם נקבעת
במידה רבה בלידתו. "העובדה ש-g גנטי חזק
יותר מרוב המשתנים הפסיכולוגיים האחרים אינה באמת שנויה במחלוקת בקרב חוקרים
אמפיריים בתחום זה", אמר פרופ' ג'נסן. "זה שנוי במחלוקת רק בתקשורת
הפופולרית. רק נסה למצוא מחלוקת אמתית בקרב המומחים המכירים את המחקר בנושא זה."
בנובמבר 1998 כתב העת המוביל בתחום, Intelligence, פרסם מאמר לכבודו של ג'נסן תחת הכותרת "מלך בין בני
אדם: ארתור ג'נסן".[5] גם כשמדובר בשוני גזעי, אין הוא יכול היה למצוא אף אחד
בתחום שיהיה מוכן לדון עימו ברצינות. טיעונים לא גנטיים פשוט לא מחזיקים מעמד:
"התאוריה הסביבתית או 'תרבות בלבד' ... נאלצה לסגת בסדרה של השערות אד הוק.
הן חסרות כל בסיס תיאורטי בסיסי ולעתים קרובות אינן מתיישבת זו עם זו, מכיוון שכל
אחת מהן הומצאה כדי להסביר איזו תופעה יחידה."
קובץ מאמרים נוסף בעריכתו של פרופ' הלמוט ניבורג מאוניברסיטת
אורהוס, המאגד על פני מעל 600 עמודים מאמרים של 31 מדענים התומכים בעבודתו של
ג'נסן, פורסם ב-2003 תחת הכותרת "המחקר המדעי של האינטליגנציה הכללית: מחווה
לארתור ר. ג'נסן".[6]
המחברים מתחילים בציון התכונות שהופכות את פרופ' ג'נסן למדען כה
מצטיין. הם מעריצים את יכולתו לאתר את הפגם הקל ביותר בשיטות המחקר, ואת מחויבותו
הבלתי מתפשרת לנתונים. דעות מגובשות מראש, העדפות אישיות, ואפילו עמדותיו שלו לא
משפיעות עליו אם הנתונים אינם תומכים בכך. כמו שאמרה סנדרה סקאר, אחת התורמות
לקובץ: "מבחינתו, התרשמויות ורגשות אינם נתונים ואין להם מקום
בפסיכולוגיה." פרופ' ניבורג עצמו כתב שפרופ' ג'נסן ינתח בשקיקה ובראש פתוח
נתונים טובים גם אם הדבר יסתור את התיאוריות שלו. יושרה מסוג זה נדירה בכל תחום,
והיא ללא ספק הייתה מכריעה על יכולתו לשמור על הכבוד המקצועי בזמן שהוא מערער את
האמונות הבסיסיות של עמיתיו, כך נכתב.
זה לא אומר שתאוריית ההשפעה ה"תרבותית בלבד" נעלמה,
אלא, טען פרופ' ג'נסן, שהיא צריכה להיעלם. "ספרי לימוד לפסיכולוגיה לתארים
מתקדמים מרמים מדי שנה מאות אלפי סטודנטים בנושא זה".
למרות שהוא ידוע לשמצה עקב ממצאיו בנושא הגזע, הנושא כמובן הינו
שנוי במחלוקת. מה שייתכן תרומתו המדעית החשובה ביותר היו עבודתו על אופייה של
האינטליגנציה. אף אחד אחר לא הוכיח בדקדקנות את מציאותו של הקונספט שחוקרים קודמים
כמו צ'רלס ספירמן חשדו בו אך מעולם לא יכלו להוכיח: אופייה הייחודי של
האינטליגנציה, או התלות של כמעט כל היכולות הקוגניטיביות ביכולת בסיסית אחת המכונה
גורם ה-g. נושא זה
הינו רחב מדי לדון עליו כאן, אך הנושא מסביר מדוע תלמידם בבתי הספר שטובים במקצוע
אחד, יהיו לרוב טובים בכולם.
קיימות גם תיאוריות של "אינטליגנציות מרובות", לפיהן
יש יכולות דיסקרטיות רבות שאינן תלויות זו בזו. ליברלים אוהבים את הרעיון הזה
מכיוון שהם מאמינים שכל האנשים מוכשרים באותה מידה, אך פשוט לא באותן צורות בדיוק.
כפי שהסביר פרופ' ג'נסן, הראיות לאינטליגנציות נפרדות, שאינן קשורות, כמעט ואינן
קיימות: "אף על פי שניסיונות רבים נעשו להרכיב מבחני יכולות מנטליות ללא
קשרים זה עם זה, איש עדיין לא הצליח בכך."
הוא אמר "יותר מדי פוליטיקאים מתייחסים לתוצאות מחקר פחות
ברצינות משיקולים פוליטיים גרידא. התקשורת הפופולרית עוזרת אף היא לעתים רחוקות,
מכיוון שהיא גם יותר פוליטית מאשר מכוונת מדעית." ג'נסן מעניק למתנגדיו
כוונות טובות, אך מציין כי "יש לגבות כוונות טובות על ידי הוכחות לכך
שהאמצעים שנקבעו להשגתם אכן פועלים." חוקרים רבים יודעים היטב כי תכניות
חינוכיות מסוימות, המבוססות על תפיסת שוויוניות אינטלקטואלית, לא יעבדו, אך הם
שותקים. "רוב האקדמאים, מדברים כמובן על סוגיות שנויות במחלוקת רק לאחר שהם
כבר לא שנויות במחלוקת. אם זה לא היה כל כך מאכזב, זה היה משעשע לראות כה רבים מהם
רצים למקום מבטחים כשהם מאוימים על ידי ביקורת אידאולוגית."
ג'נסן האמין שבכל נושא שנוי במחלוקת, מספר האנשים הלוקחים חלק
חשוב פחות מהממצאים המדעים עצמם. "רעיון הקונצנזוס אינו משמעותי מאוד או חשוב
במדע, במיוחד בגבולות הידע. בהתחלה, הקונצנזוס מתנגד כמעט תמיד לחידוש
כלשהו." הוא האמין שמדע אמין תמיד חייב להיות לפני הכל. "אם אני צודק או
לא במקרה מסוים זה לא הדבר החשוב באמת. מה שחשוב הוא שיש לעודד את המחקר המדעי
בנושאים אלה ולאפשר להם להתקדם בצורה חופשית."
חרף אי רצונו לדון בנושאים פוליטיים, הוא בכל זאת אמר לספרו של
מיילי: "גידול אוכלוסיות ברחבי העולם ... במיוחד בעולם השלישי, היא ללא ספק
הבעיה החמורה שעומדת בפנינו." על מדיניות הילד האחד בסין אמר: "התנאים
הטוטליטריים שכנראה נדרשים להשיג מטרה זו נראים נסבלים אם מחשיבים את ההשלכות
הסופיות של התעלמות מהבעיה. זה נראה כמו הרע במיעוטו, בהתחשב בתוצאות של אוכלוסיית
יתר."
הוא ציין שבין כל הגזעים, האינטליגנטים יותר הם בעלי פחות
ילדים. יחד עם זאת: "ישנו פער גדול יותר בשיעורי הילודה בין שחורים לא
משכילים למשכילים מאשר שהדבר נכון לגבי הלבנים. אם מגמה זו תימשך לאורך מספר
דורות, האוכלוסיות השחורות והלבנות יתרחקו יותר ויותר זו מזו במנת המשכל הממוצעת
... צמצום האוכלוסייה נראה לי דחוף יותר מאשר אאוגניקה כשלעצמה. אבל אלא אם האנשים
במחצית העליונה של עקומת ה-g יולידו
מספר צאצאים לפחות כמו אלה של המחצית התחתונה, באופן בלתי נמנע תהיה מגמה דיסגנית
(ניוון וירידה באיכות הגנטית) ברמת היכולות הכלליות וחינוכיות של האוכלוסייה כולה."
יתר על כן, הוא אמר: "אף מדינה בעולם הראשון לא יכולה
להיות בעלת גבול פתוח עם מדינת עולם שלישי ללא סיכון רציני לכלכלה ואיכות החיים
שלה". השקפה זו נובעת מתפיסת הבדלי יכולות בין אוכלוסיות.
"אני עצמי לא מרגיש נוטה לכך או כשיר להיות ראוי לחשוב על מה שאחרים
עשויים להחשיב כ'הפוליטיקה' של עבודתי." "המטרה שלי היא לייצר מדע טוב,
כמיטב יכולתי, לא לשנות את העולם או לקדם כל תכנית חברתית או פוליטית."
"רכישת ידע עובדתי צריכה להתבדל מהמדיניות. אך כדי להיות יעילים, קביעת
מדיניות חייבת לקחת בחשבון את מיטב הידע העובדתי שלנו לגבי האלטרנטיבות הנדונות."
[1] Arthur Jensen, (1969), “How Much Can We Boost IQ and
Scholastic Achievement”, Harvard Educational Review, Vol. 39(1), pp. 1-123.
https://pdfs.semanticscholar.org/c018/0db7ff784e3aa7ad4c089d3c7bced50303a4.pdf
[2]
https://www.thepilot.com/blogs/teachable_moments/research-on-i-q-sparked-enraged-reaction/article_36c3f040-0c4d-11e3-aae8-001a4bcf6878.html
[3] Frank Miele, Intelligence, Race & Genetics:
Conversations with Arthur R. Jensen, Westview Press, 2002.
[4]Arthur R. Jensen, The g Factor: The Science of Mental
Ability, Praeger Publishers, 1998.
[5] D.K. Detterman (ed.), (1998), “A king among men: Arthur
Jensen”, [Special issue], Intelligence, 26(3).
[6] Helmuth Nyborg (ed.), The Scientific Study of General
Intelligence: Tribute to Arthur R. Jensen, Pergamon, 2003.
