ג'ימי קרטר והאייתולות.
ג'ימי קרטר והאייתולות.
כיצד תפיסת עולם שגויה יכולה לגרום לנזק עצום.
כפי שכולנו כבר יודעים, ממשלות כושלות נוטות להאשים את קודמותיהן בטעויות והכישלונות שלהן. קיימים מקרים, עם זאת, כאשר לא ניתן להעביר את האחריות על הדברים השליליים שקרו, כמה שלא ינסו. דוגמה מצוינת היא המשטר הסורר של המשוגעים שמפעילים כיום את איראן.
"ההישג" של ג'ימי קרטר, אשר השלכותיו יימשכו עוד זמן רב, יהיה העובדה שיש חבורה של מטורפים פנטיים הפועלים באיראן אשר רוצים לשלוט בכל המזרח התיכון, ולהשמיד את ישראל ואת ארצות הברית. במידה והללו יניחו אי פעם את ידיהם על "הפצצה", הרי שמספר ההרוגים הפוטנציאלי הוא גם חלק מהסיבה שאנו זוכרים את ג'ימי קרטר.
לפני מספר שנים הוצג ניתוח מעניין בג'רוסלם פוסט בנושא קרטר ואירן:
קרטר ראה בח'ומייני יותר קדוש דתי הלוקח חלק במהפכה עממית, מאשר אביו והמייסד של הטרור המודרני. שגרירו של קרטר באו"ם, אנדרו יאנג, אמר כי "ח'ומייני ייזכר בסופו של דבר כקדוש". שגרירו של קרטר באירן, ויליאם סאליבן, ציין: "ח'ומייני הוא דמות הדומה לגנדי". יועצו של קרטר, ג'יימס ביל, הכריז בראיון לניוזוויק ב-12 בפברואר 1979, כי ח'ומייני אינו מוג'אהד מטורף, אלא איש של "יושרה ואמינות ללא דופי".[1] במילים אחרות, התעלמות מוחלטת מהמציאות. השאה, מוחמד רזא שאה פהלווי, לעומת זאת, חשד ונזהר מ"נשיא הבוטנים", קרטר. הוא סיפר לאיש סודו האישי, "מי יודע איזה מין אסון עלול קרטר לשחרר על העולם?".
מישל ד. אוונס, מומחה לענייני המזרח התיכון ומחבר ניתוח זה, אומר שקרטר ראה בח'ומייני 'איש קדוש' והאמין שכל משבר ניתן לפתור דיפלומטית. אכן, היה זה הפציפיזם של קרטר שהכניס אותו לצרות: קרטר מעולם לא הבין שח'ומייני, איש דת שגלה לעיר נג'ף בעיראק בשנים 1965-1978, הכין למעשה את איראן למהפכה; הכריז ש"המערב הרג את אלוהים ורוצה לקבור אותו", וכי נשקו של ח'ומייני לא יהיה החרב אלא התקשורת. באמצעות קלטות שהוברחו על ידי עולי רגל איראניים שחזרו מעיר הקודש נג'ף, קידם ח'ומייני את הבוז למה שכינה "גארבזדגי" ("מגפת התרבות המערבית").
אבל זה לא האט את ג'ימי קרטר, שהרגיש כי עמוק בפנים כולם רוצים להיות שלווים וידידים של אמריקה, למרות שהאייתוללה הזה כבר כינה את ארה"ב "השטן הגדול", ולימד שדמוקרטיה היא המקבילה של זנות.[2] הוא לחץ על השאה לעשות את מה שהוא כינה "ויתורים למען זכויות אדם" על ידי שחרור אסירים פוליטיים וצנזורה עיתונאית מרגיעה. כך, ח'ומייני מעולם לא היה מצליח ללא קרטר, והמהפכה האסלאמית לא הייתה מתרחשת.
גנרל רוברט הויסר, איש הקשר הצבאי של קרטר באיראן, אמר פעם לאוונס: "הנשיא יכול היה לגנות בפומבי את ח'ומייני ואף לחטוף אותו ולאחר מכן לדרוש חילופי שבויים עם בני ערובה בשגרירות ארה"ב באירן, אבל הנשיא זעם. "אין אדם יכול לעשות זאת לאדם קדוש", אמר. בפועל, כמובן, מי שיאפשר לסטודנטים תחת שלטונו לקחת מעל ל-50 דיפלומטים בני ערובה ל-444 ימים, קשה להחשיב ל"אדם קדוש". אבל בניגוד להרבה ליברלים אחרים, האמין קרטר שרוב המנהיגים היו טובים בלבם, גם כשהם לא היו. הויסר אמר גם שהשאה חשש שיפסיד את המדינה אם יפעיל את מדיניותו של קרטר, מה שאכן קרה. לקרטר עצמו לא היה שום רצון לראות את השאה נשאר בשלטון. הוא באמת האמין שאיש דת, דת שאת הפנטיות שלה מהמאה ה-7 לא הבין כלל, יהיה טוב יותר לזכויות האדם ולאיראן. הוא יכול היה לשנות את ההיסטוריה על ידי גינויו ובלימתו של ח'ומייני ובתמיכה של בנות ברית להשאיר אותו מחוץ לאיראן, אך לא עשה זאת.
אמונתו של קרטר הייתה כאמור שכל משבר יכול להיפתר בדיפלומטיה - וכל מה שלא פותרת הדיפלומטיה הוא פתרון שגוי. היסטוריונים אשר מבינים את ההיסטוריה הכתובה של חמש אלף השנים האחרונות יודעים שתמיד היו מוסדות שלטון של רוע מוחלט, ושיש להתמודד עמם בגלוי ובעוצמה. ח'ומייני קיבל עזרה רבה מאש"ף כשחזר לאיראן, דבר שלבדו היה אמור לרמוז על אופי שלטונו המיועד של ח'ומייני. אבל שוב, קרטר האמין שמחבל "פלסטיני" הוא בצד של "הטובים". אש"ף סיפק נשק ומחבלים לרצוח איראנים ולהסית את ההמון ברחובות. אין זה פלא, אם כך, שיאסר ערפאת התקבל כחברו של ח'ומייני לאחר השתלטותו על איראן וקיבל את שגרירות ישראל לשעבר בטהראן, שם דגל אש"ף עדיין מתנוסס.
ארבעים שנה אחרי שג'ימי קרטר התקין את איתאללה ח'ומייני וצוותו הרדיקלי בשלטון, הממשלה שהוא עזר לה ליצור איום על חייהם ועל חירויותיהם של עמים רבים, יורה על הכוחות האמריקנים בעיראק, ועדיין מחפשת נשק גרעיני אשר הסכם המעצמות על תוכנית הגרעין האיראנית היה מאפשר להם לעשות לאחר מספר שנים בלבד. כל זה לא היה חייב להתרחש; בני הערובה, שנים של איומים איראנים, תליה אקראית של הומוסקסואלים, השלכת נוצרים לבתי הכלא, ועינויים קשים של אנשים שאינם מקבלים את הכללים הפוליטיים האיראניים ואת חוקי השריעה הרדיקליים.
השאה של איראן לא היה מלאך, כפי שנדרש מכל מי שמבקש להיות שליט במזרח התיכון. אבל הודות לג'ימי קרטר הוא הוחלף על ידי מחבל התומך במדינה דתית קיצונית, שסיסמתה היא "מוות לאמריקה". בני הערובה האמריקאים הוחזקו בשבי לאחר המהפכה במשך מעל לשנה וחודשיים, כאשר חוסר העונים של קרטר תרם רבות לתבוסתו בבחירות 1980; כאשר רונלד רייגן, אדם חזק ומציאותי יותר מקרטר, נכנס לחדר הסגלגל, משבר השבויים הסתיים תוך שעות עם שחרור בני הערובה.
אחת הטרגדיות הגדולות היא שאנשים כמו קרטר לא לומדים את הלקח ומעולם לא מפנימים או מודים בטעותם, כה חשובה להם ראיית עולמם. ב-2018 ציין כי פרישתו של הנשיא דונלד טרמפ מהסכם הגרעין הבזוי הינה טעות.[3] ב-2006 פרסם את הספר "פלסטין: שלום ולא אפרטהייד". אם ישראל תפסיק את הקולוניזציה של הגדה המערבית, הוא כותב, היה לנו "שלום כולל ובר קיימא"; זה ייקבע את הסיכויים לשלום בכל המזרח התיכון ואולי אפילו בעולם כולו, כך לפי הספר. בשום מקום הוא לא מזכיר בכלל את אל-קאעדה, או נותן חשיבות כלשהי לשאיפות הגרעיניות של איראן ועליית הטליבאן באפגניסטן.[4]
[1] Father of the Iranian revolution, https://www.jpost.com/Opinion/Op-Ed-Contributors/Father-of-the-Iranian-revolution
[2] https://www.nytimes.com/1988/07/31/weekinreview/the-world-khomeini-vs-hussein-mideast-s-contenders-for-nasser-s-mantle.html?mtrref=en.wikipedia.org
[3] https://edition.cnn.com/2018/05/09/health/jimmy-carter-trump-iran-deal-bn/index.html
[4] Jimmy Carter, Palestine: Peace Not Apartheid, (Simon & Schuster, 2006).
