על הגזענות, חלק יא - ההיסטוריה הגזענית של המפלגה הדמוקרטית.
על
הגזענות, חלק יא:
ההיסטוריה
הגזענית של המפלגה הדמוקרטית.
לא רבים מכירים כיום את שמם של הפוליטיקאים, הסנטורים ואנשי
הקונגרס השחורים והרפובליקנים בני המאה ה-19 ג'וזף היין רייני, הירם רודס רבלס או
ג'וזייה ט. וולס. השמות הללו לא מוכרים גם לרוב האמריקאים המודרניים. מערכת החינוך
האמריקאית נמצאת כבר שנים רבות תחת השפעה כבדה של המפלגה הדמוקרטית, שאנשיה דאגו
לעוות את ספרי לימוד ההיסטוריה על מנת להציג תעמולה (ותמריץ כלכלי), במיוחד
לשחורים האמריקאים, לפיה הייתה זאת המפלגה שלהם ולא הרפובליקנית אשר דאגה להגן
ולקדם את זכויות וחירויות האזרח. כהרגלם של הדברים, ההיסטוריה המצונזרת נגישה
במידה ומודעים לה ובודקים אותה.
תדפיס של חברת הדפסה משנת 1872 הציג את 7 השחורים הראשונים
שנבחרו לקונגרס האמריקאי במהלך תקופת השיקום של 1865 עד 1877. כל ה-7 היו
רפובליקנים.[1][2] הסנטור הירם רודס רבלס ממיסיסיפי היה כבר כומר מוסמך וקצין דת
בצבא ארה"ב, וכן היה אחראי על גיוסם של שלושה רגימנטים נוספים במהלך מלחמת
האזרחים.[3] הוא נבחר גם לסנט של מיסיסיפי בשנת 1869 ולסנט האמריקני בשנת 1870, מה
שהפך אותו לסנטור השחור הראשון של ארה"ב. השני היה נציג בית הנבחרים מאלבמה
בנג'מין ס. טרנר. תוך חמש שנים בלבד עבר טרנר מעבד לאיש עסקים עשיר.[4] ב-1867 הוא
גם הפך להיות נציג אלבמה בוועדה הרפובליקנית הלאומית, וחבר מועצת העיר סלמה באלבמה
ב-1868. ב-1871 הוא נבחר לקונגרס. השלישי היה נציג בית הנבחרים מדרום קרולינה
רוברט ס. דה לרג'. למרות שנולד כעבד, ב-1867 כבר היה יו"ר ועדת המצע
הרפובליקנית, ושימש כנציג בוועדה החוקתית של 1868.[5] בין 1868 ל-1870 נבחר לבית
הנבחרים של המדינה, ובין 1871-1873 נבחר גם לקונגרס. הרביעי היה נציג בית הנבחרים
ג'וזייה ט. וולס מפלורידה. וולס היה עבד שנלחם במלחמת האזרחים אשר הפך לקצין
וב-1870 נבחר לסנט.[6] עם זאת, אנשי המפלגה הדמוקרטית לא הפסיקו להטריד אותו ולבקר
את כישוריו והתאמתו לתפקיד עד שהורחק באופן רשמי. הוא אומנם נבחר שוב לאחר מאבק
משפטי, אולם לאחר השתלטותם של הדמוקרטים בפלורידה הוא לא הורשה להתקרב למערכת
הפוליטית. החמישי היה נציג בית הנבחרים ג'פרסון פ. לונג מג'ורג'יה, אשר גם כן נולד
כעבד והפך לאיש עסקים מצליח.[7] עם זאת, כאשר החרימו הדמוקרטים את העסק שלו, איבד
לונג רבות מרכושו.[8] אולם הדבר לא עצר אותו וב-1871 הוא הפך לנציג השחור הראשון
להעביר את נאום הקונגרס בבית הנבחרים. השישי היה נציג בית הנבחרים ג'וזף היין
רייני מדרום קרולינה שגם נולד כעבד אך הפך להיות השחור הראשון ששימש כיו"ר
בית הנבחרים במהלך תקופה קצרה ב-1870.[9] למעשה, הוא שירת בקונגרס תקופה ארוכה
יותר מכל שחור אחר באותו הזמן. האחרון היה נציג בית הנבחרים מדרום קרולינה רוברט
בראון אליוט אשר עזר רבות לארגן את המפלגה הרפובליקנית באזורים הכפריים של
מדינתו.[10] הוא נבחר לבית הנבחרים ב-1870 ושוב ב-1872. ב-1874 נבחר לבית הנבחרים
של מדינתו ולבסוף שימש כיו"ר בבית המחוקקים.
ללא ספק, במחצית השנייה של המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 העדיפו
השחורים האמריקאים להצביע למפלגה הרפובליקנית. הסיבה לכך הייתה שהמפלגה
הרפובליקנית הוקמה בשנות ה-50 של המאה ה-19 כאופוזיציה למפלגת הפרו-עבדות
הדמוקרטית. הרפובליקנים ביקשו לחזור לעקרונות המקוריים שנקבעו במסמכים המייסדים של
הרפובליקה, ובכך הפכו למפלגה הראשונה אשר קידמה באופן גלוי חקיקה גדולה בעד זכויות
אזרחיות. אברהם לינקולן עשה שימוש רב במצע זה כאשר נבחר מטעם מפלגה זו ב-1860 וכן
השיג רוב רפובליקני לקונגרס. רעיון ביטול העבדות לא היה הסיבה המרכזית לתחילת
מלחמת האזרחים עם הדרום, אך בין הפוליטיקאים הדמוקרטיים הדרומיים נושא זה בהחלט
היה חשוב.
הרפובליקנים המשיכו בינתיים לקדם את זכויות הפרט במלוא המרץ.
התיקון ה-13 לחוקה ביטל לחלוטין את העבדות בסיום מלחמת האזרחים. כל 118
הרפובליקנים בקונגרס הצביעו בעד התיקון, בעוד שבין הדמוקרטים היו אלו רק 19 מתוך
ה-82. התיקונים ה-14 וה-15 הבטיחו זכויות הצבעה ומנעו הפלייה של שחורים, אך אפילו
לא דמוקרט אחד הצביע בעדם.
ברוב מדינות הדרום המפלגה הרפובליקנית הורכבה בעיקר משחורים.
ביוסטון, טקסס, למשל, 150 מתוך 170 מקימי המפלגה הרפובליקנית ב-1867 היו
שחורים.[11] אולם ההישג הגדול ביותר של הרפובליקנים היה כאשר השחורים המשיכו
להיבחר לתפקידים הבכירים.[12] 42 שחורים נבחרו לבית המחוקקים של טקסס, 112
במיסיסיפי, 190 בדרום קרולינה, 95 נציגים ו-32 סנטורים בלואיזיאנה, ועוד נבחרים
רבים אחרים – כולם רפובליקנים. השחור הדמוקרטי הראשון נכנס לבית הנבחרים רק ב-1935.
באמצע שנות ה-60 של המאה ה-19, הברית של הרפובליקנים עם השחורים
פגעה קשות במאמץ האלקטורלי של הדמוקרטים בעידן שלאחר מלחמת האזרחים. הדבר גרם
למפלגה הדמוקרטית לייצר ב-1866 קבוצה פוליטית סודית למחצה במטרה להשתלט על
האלקטורט. הקבוצה החדשה הזאת נודעה בשם הקו קלוקס קלאן.
שיתוף הפעולה הפוליטי הזה התחזק במהלך הוועדה הלאומית הדמוקרטית
של 1868 כאשר העניקו הדמוקרטים את חסותם למינויו של הגנרל לשעבר במלחמת האזרחים
נייתן בדפורד פורסט כמנהיגה הראשון של הקלאן.[13] המידע ההיסטורי הזה כמובן שלא
מופיע באתר האינטרנט של הועדה הלאומית הדמוקרטית, ולמעשה במשך שנים רבות ואפילו עד
מערכת הבחירות של 2012 המפלגה הדמוקרטית לא הציגה חצי מאה מההיסטוריה שלה, החל
מ-1848 ועד 1900, כאשר ב-2016 היא דאגה לצנזר אפילו יותר. אין ספק שזה פשוט יותר
להציג היסטוריה מצונזרת ומעוותת ולהראות תמונה כוזבת לפיה היו אלו הדמוקרטים אשר
לחמו בעד זכויות האדם במשך 200 השנים האחרונות, וכן להציג אירועים נבחרים בלבד
המתאימים לנרטיב שקרי זה, המתחיל רק בשלב המאוחר של שנות ה-20 של המאה ה-20 תוך
דילוג על 100 שנות היסטוריה.
ועדיין, היסטוריונים אמתיים ואפילו "חובבי היסטוריה"
יכולים להגיע למידע האמתי. למשל, מסמכים רשמיים תחת הכותרת "דו"ח של
הוועדה הנבחרת המשותפת לבירור מצב העניינים במדינות ההתקוממות המאוחרות",[14]
המציגים חקירות קונגרס על פני 13 כרכים, החל משנת 1872, אשר מפרטים את הקשרים של
הקו קלוקס קלאן עם המפלגה הדמוקרטית, ואשר מוכיחים באופן חד משמעי את הקשרים
ההדוקים והרבים שבין המפלגה והקלאן.
אחת הדוגמאות הבולטות ביותר לשיתוף פעולה זה הוא המקרה בו ניסה
הסנטור הדמוקרטי ווייד המפטון השלישי להיבחר למושל דרום קרולינה ב-1876. הקלאן
הכין תכנית פעולה שנועדה לעזור לדמוקרטים לנצח וציין: "כל דמוקרט צריך לחוש
כבוד מחייב למנוע הצבעה של כושי אחד לפחות דרך הפחדה ... הדמוקרטים חייבים ללכת
במספרים גדולים ... וחמושים היטב".[15] באותה השנה, גיליון המגזין
"הארפר'ס וויקלי" הציג את רוח הדברים עם ציור של שני אמריקאים דמוקרטים
העומדים ליד גבר שחור ומכוונים אקדח לעברו; בתחתית האיור היה רשום: "בוודאי
שאנחנו רוצים להצביע למועמד הדמוקרטי!".[16] התנחלות זו לא הייתה שונה בהרבה
ממערכת הבחירות של 2008 בה חברי קבוצת השנאה "מפלגת הפנתרים השחורים
החדשה" הסתובבו באזורי הבחירות בפילדלפיה עם אלות גדולות.[17]
המטרה המרכזית של הקלאן במערכת הבחירות הייתה להפחיד ולהרתיע
רפובליקנים, מכל הגזעים. בדרום קרולינה, למשל, הקלאן הכין רשימה של 63 אנשים,
מתוכם 50 שחורים, אשר הוגדרו כ"רדיקלים". הרפובליקנים הוגדרו כקיצוניים
לא רק בגלל כוחם הרב אלא משום שאישרו לשחורים להשתתף במערכת הפוליטית – התנהלות
רדיקלית מדי עבור הדמוקרטים.
עד שנת 1875, הרפובליקנים, משני הגזעים, פעלו יחדיו להעברת קרוב
ל-30 הצעות חוק לזכויות האזרח. לרוע המזל, המומנטום שלהם הופסק בשנת 1876 כאשר
השתלטה המפלגה הדמוקרטית על הקונגרס. נחושים למנוע מהשחורים להצביע, הכינו הדמוקרטים
כ-20 תכניות לשם מטרה זו, דרישה למבחני אוריינות, הטעיית נהלי בחירות, שינוי אזורי
הבחירה, יצירת פריימריז לאמריקאים בלבד ללא השחורים ואפילו שכתוב החוקות של מדינות
ארה"ב. הקלאן פעל גם באלימות על מנת לקדם מדיניות זו, ובין השנים 1882 ו-1964
הוא ביצע לינץ' ב-1279 אמריקאים קווקזואידים ו-3446 שחורים.[18]
לאחר שהנשיא הרפובליקני תאודור רוזוולט הזמין לראשונה שחור
לסעודה בבית הלבן ב-1901, הופיעה בעיתונות הפואמה "כושים בבית הלבן".[19]
זאת היסטוריה שמצונזרת כיום מהחברה האמריקאית והעולמית,
היסטוריה שהדמוקרטים של ימינו משקרים לגביה באופן שגרתי תוך שהם מפנים כל אשמה
בגזענות כלפי הרפובליקנים כלא יותר מטקטיקת השתקה פוליטית ללא קשר לאמת של
ההאשמות, ומכנים רפובליקנים שחורים "הדוד תום". הסיבה לכך היא
שלדמוקרטים יש עבר סודי שיש להגן עליו ואג'נדה שיש לממש אותה.
[1] http://www.loc.gov/pictures/item/98501907/
[2] Rayford Whittingham Logan, Dictionary of American Negro
Biography, W W Norton & Co Inc, 1983.
[3] http://www.law.nyu.edu/sites/default/files/revelsh.pdf
[4] http://www.law.nyu.edu/sites/default/files/turnerb.pdf
[5] http://www.law.nyu.edu/sites/default/files/delarger.pdf
[6] http://www.law.nyu.edu/sites/default/files/wallsj.pdf
[7] http://www.law.nyu.edu/sites/default/files/longj.pdf
[8] David Barton, Setting the Record Straight: American
History in Black & White, WallBuilder Press, 2004.
[9] http://www.law.nyu.edu/sites/default/files/raineyj.pdf
[10] http://www.law.nyu.edu/sites/default/files/elliottr.pdf
[11] https://tshaonline.org/handbook/online/articles/wmafr
[12] Eric Foner, Reconstruction: America's Unfinished
Revolution, 1863-1877, Harper Perennial Modern Classics, 2002.
[13] https://archive.org/details/invisibleempires00hornrich/mode/2up
[14] https://books.google.co.il/books?id=JSpEAQAAMAAJ&pg=PP5&lpg=PP5&dq=the+report+of+the+joint+select+committee+to+inquire+into+the+Condition+of+affairs+in+the+late+insurrectionary+states&source=bl&ots=s6S3OWCBux&sig=TJkAPLxSyU41IRRaZHzrzRQ1XYs&hl=en&sa=X&redir_esc=y#v=onepage&q=the%20report%20of%20the%20joint%20select%20committee%20to%20inquire%20into%20the%20Condition%20of%20affairs%20in%20the%20late%20insurrectionary%20states&f=false
[15] https://www.facinghistory.org/reconstruction-era/south-carolina-red-shirts-battle-plan-1876
[16] http://www.digitalhistory.uh.edu/exhibits/reconstruction/section5/section5_18.html
[17] https://www.youtube.com/watch?v=neGbKHyGuHU
[18] http://law2.umkc.edu/faculty/projects/ftrials/shipp/lynchingsstate.html
[19] https://www.theodorerooseveltcenter.org/Research/Digital-Library/Record.aspx?libID=o284393
