על הגזענות, חלק ד': מדיסון גרנט ותנועת הגזעיות.

על הגזענות, חלק ד':
מדיסון גרנט ותנועת הגזעיות.

(הערה: בשפות הלועזיות, במיוחד בשפה הצרפתית, קיימות הבחנות בין המילים Racisme ו-Racialisme. עם זאת, בניסיוני למצוא את ההקבלות הנבדלות בשפה העברית, בשני המקרים התקבלה משמעות זהה - "גזענות". בפנייתי לאקדמיה ללשון העברית, בה ציינתי כי קיים הבדל היסטורי, מדעי וחברתי בין המונחים, התשובה שקיבלתי הייתה: "בעברית המילה גזענות מציינת הן את התפיסה שיש הבדלי גזע בין בני אדם הן את התפיסה שיש יתרון של גזע אחד על גזע אחר. בכל מקרה שני המובנים כרוכים זה בזה. יש לציין שבפועל המילה גזענות משמשת לא רק בהקשר של 'תורת הגזע' אלא לציון כל תפיסה השופטת ומדרגת אנשים על פי מוצאם והשתייכותם לקבוצה אתנית – גם אם מדובר באותו 'גזע'").

מילון מריאם-ובסטר מגדיר את ה-Racialisme כ"תיאוריה שגזע קובע תכונות ויכולות אנושיות". אכן, היות ואנו נדרשים לקיים דיון מדעי-היסטורי המבדיל בין שני המונחים, אין זה מספק להשתמש ב"גזענות" לשניהם. לפיכך, על מנת לייצר את ההבחנה הנדרשת החלטתי להשתמש במונח "גזעיות" לשם הגדרה זו.
אולי יותר מכל אדם אחר, יצר מדיסון גרנט את "תנועת הגזעיות" בהיסטוריה האמריקאית. זו הייתה התקופה שהחלה בערך בתקופת הממשל של תיאודור רוזוולט (שכתב כי הכושי הינו חבר ב"גזע מטופש לחלוטין")[1] והמשיך בעת ממשלו של וורן הרדינג, שבמהלכה זרקה המדינה את כל הסנטימנטליות שנותרה לגבי כור ההיתוך שלה, בכל הנוגע לשחרים והגירה זרה. בתקופה זו הופיע גם מדע חדש, אאוגניקה, שהבטיח לגרש רעות תורשתיות. עידן זה של גזעיות אינטלקטואלית מפורשת נמשך עד תקופת השפל הגדול, נבול תחת המעבר המסיבי של פרנקלין רוזוולט לשמאל, ולבסוף התמוטט לחלוטין במהלך המלחמה עם גרמניה הנאצית.
מדיסון גרנט (1937–1865) עבד ללא לאות למען תנועת הגזעיות במשך כמעט כל התקופה הזאת. הוא הצטרף, היה היו"ר ולא פעם הקים את הארגונים השונים שלה. בין מקורביו היו נשיאי ארה"ב, אנשי תעשייה בכירים, סופרים רבי מכר וכמה מגדולי המדענים של אותה התקופה. הוא כתב שתיים מיצירות הבסיס של הגזעיות האמריקאית: "הסתלקותו של הגזע הגדול"[2] ו"כיבושה של יבשת"[3].
גרנט נולד בניו יורק בסיומה של מלחמת האזרחים היה מצאצאי היעקוביטים שהגיעו למושבות מסקוטלנד לאחר התבוסה של "הנסיך היפה צ'ארלי" בהתקוממות של 1745, ולאורך כל חייו שמר על המותג של הלהט השמרני היעקוביטי. סיים את לימודיו ב-ייל בשנת 1887 וקיבל תואר במשפטים מקולומביה ב-1890.
"הסתלקותו של הגזע הגדול" פורסם בשנת 1916 והפך להצלחה פופולרית מידית. ההצלחה הציבה את גרנט כסמכות אנתרופולוגית, והניחה את היסודות למחקריו במדע המתפתח של האאוגניקה. הספר נקרא על ידי נשיאים, דיקטטורים, מדענים ואנשים רגילים כאחד, ואפילו בימינו - כשהוא מפורש לפי התפיסות המודרניות - יש הרבה מה ללמד ממנו. אכן, את ההשפעה של הספר ניתן להבין רק בסביבה התרבותית בה הופיע.
ההגירה שלאחר מלחמת האזרחים התקדמה במהירות רבה. בעשור השמיני של המאה ה-19 הגיעו 5,246,613 מהגרים, וכאשר בשנת 1882 לבדה הגיעו 788,992. 220,000 סינים הגיעו בין השנים 1854 ל-1882. לאחר האטה מעטה בשנות ה-90, הזרם גדל שוב לאחר תחילת המאה, עם ממוצע של מעל ל-800,000 כניסות בכל שנה בין 1900 ל-1914. רוב אלו היו מהגרים מאזורי העולם הלא מוכרים לאמריקאים: רוסיה, פולין, אוסטרו-הונגריה, איטליה, הבלקן וטורקיה. רבים מהם הביאו עימם רעיונות מרקסיסטים ואנרכיסטים זרים לתודעה האמריקאית הישנה.
העלייה במספר המהגרים, לצד נוכחות גדולה של שחורים המהגרים לערים המתועשות בצפון, גרמו לעלייה תודעתית לאומית בנושא הגזע וספרו מ-1905 של תומאס דיקסון ג'וניור "הקלאנסמן" ("איש הקלאן")[4] היה בין הראשונים במאה ה-20 להתמקד בבעיה זו. התיאור האוהד של הספר של הקו קלוקס קלאן הראשון עודד הערכה מחודשת של דעות על שחורים שהיו רגישות עד לשלב זה. במובן מסוים, הערכה מחודשת זו הייתה בלתי נמנעת כבר באוגוסט 1908 בספרינגפילד, אילינוי: פושע שחור תקף ילדה אמריקאית בחדר השינה שלה, ובעוד שנרדף על ידי אביה, פנה והרג אותו עם סכין גילוח. דווח על לפחות תקיפה נוספת של אישה אמריקאית, והאמריקאים הגיבו בהריגתם של שני שחורים ושרפת שכונה שחורה רוויית פשע המכונה "באדלנדס". אלפי שחורים מקומיים ברחו מספרינגפילד. אירוע זה הוא שהעניק השראה להקמת האיגוד הלאומי לקידום אנשים צבעוניים בספרינגפילד בשנת 1909.
ב-1915, אמצעי בידור חדש הרחיב את מסר הגזעיות בדעת הקהל, כאשר ד.וו. גריפית' הציג לראשונה את יצירת המופת הקולנועית שלו, "לידתה של אומה". מבוסס על "הקלאנסמן", ובמידה מסוימת על רומן נוסף של דיקסון משנת 1902, "חברבורות הנמר",[5] הסרט הוגדר כפלא טכני, אפילו על ידי מבקריו הקשים ביותר. אף על פי כן, האיגוד הלאומי לקידום אנשים צבעוניים, יחד עם כמה ארגונים יהודיים ושחורים אחרים, איימו באלימות בערים בהן הוא הוקרן.
הצלחת הסרט הייתה מוטלת בספק, אולם אז יצר דיקסון קשר עם חברו הוותיק לכיתה מימיו בג'ונס הופקינס, הנשיא וודרו וילסון, וארגן הקרנה מיוחדת בבית הלבן. אומרים כי וילסון קפץ על רגליו והצהיר, "זה כמו לכתוב היסטוריה עם ברק. והצרה היחידה שלי היא שהכל נכון כל כך ונורא." עם הידיעה שהנשיא אהב את הסרט, הקהל הלך בהמוניו לראות את "לידתה של אומה". במהלך פתיחתו באטלנטה הודיע וויליאם ג'יי סימונס על הקמתו של קו קלוקס קלאן שני, בסטון מאונטיין הסמוך, ג'ורג'יה. ארגון זה של הקלאן סחף את האומה, והפך לחזק במיוחד במערב התיכון.
"הסתלקותו של הגזע הגדול" פורסם שנה לאחר מכן, ב-1916. גרנט ראה בכך קריאה לאמריקנים להתמודד עם הסכנות הן מהשחורים והן מהגירה לא מסורתית. הוא אימץ את הטקסונומיה הגזעית הפופולרית דאז של ויליאם ז. ריפלי ב"הגזעים של אירופה",[6] ותיאר את שלושת תתי הגזע האירופאים: נורדים, אלפינים, וים תיכונים. כפי שהיה מקובל בימיו, הוא העדיף ללא עוררין את התכונות הנורדוית, והשתדל מאוד להציגן כמנוגדות לתרבויות של גזעים ותתי גזעים אחרים. לדוגמה, הוא האשים את התרבות הנורדית באלטרואיסטיות יתרה כלפי שחורים וקבוצות לא מוצלחות אחרות, תופעה שתמיד הוכיחה כי מובילה להרס עצמי. גרנט הגיע למסקנה כי על אמריקה לנטוש את מדיניות ההגירה הפתוחה. הוא העדיף תוכנית אאוגניקה שתקדם את הגזע הנורדי ותרתיע את התרחבות הגזעים הצבעוניים בעולם האירופאי. בפרט, הוא גינה ערבוב ביולוגי של גזעים.
ראוי לציין כי אחת הסיבות לכך שגרנט וחסידי הגזעיות האחרים התנגדו להגירה חדשה הייתה שהיא הביאה עימה אידאולוגיות זרות. מלחמת העולם הראשונה ראתה את ניצחון הבולשביזם, והמשך ההגירה ממזרח אירופה הביאה את המרקסיסטים. כמו רוב אנשי הגזעיות, גרנט ראה בסוציאליזם כלא מתאים עבור הנורדים. כשעזר להקים את אגודת גולטון בשנת 1918, כתב למארגנים האחרים: "ההצעה שלי היא הקמתה של חברה אנתרופולוגית ... המוגבלת לאמריקאים ילידים, שהם אנתרופולוגים חברתיים ופוליטיים, אין כניסה לבולשביקים."
"הסתלקותו של הגזע הגדול" הפך לרב מכר מיידי, עם מהדורות חדשות שראו אור ב-1918, 1920, 1921, והוא תורגם לצרפתית, גרמנית ונורווגית.
כתב העת היוקרתי Science כתב עליו ביקורות חיוביות, כמו גם כתב העת של האגודה האמריקאית לקידום המדע ועל ידי כתבי-עת מגוונים כמו כתב העת של התורשה ו"פוסט של שבת בערב". עורכת הפוסט הזמינה סדרה של מאמרים דומים בנושא ההגירה, ובמאמר מערכת שפורסם ב-7 במאי 1921 כתב הגליון: "שני ספרים במיוחד שכל אמריקאי חייב לקרוא אם הוא רוצה להבין את חומרתה המלאה של בעיית ההגירה הנוכחית שלנו: 'הסתלקותו של הגזע הגדול' מאת מר מדיסון גרנט ו'הגאות העולה של הצבע'[7] של ד"ר לוֹת'רוֹפּ סטוֹדַארד [בו כתב גרנט את הפתיח] ... ספרים אלה יפיקו תועלת רבה אם יפלו לידיהם של קוראים שיכולים להתמודד מבלי להירתע עם השפעות של רעיונות חדשים ומטרידים." הספר אכן נפל בידי קוראים כאלה, והופיע בספריות האישיות של כמה מהדמויות החשובות ביותר של התקופה. זה היה אופייני, למשל, שד"ר רופרט בלו, המנתח הכללי של ארה"ב, מסר עותק באופן אישי לסר הנרי וולקום, יצרן התרופות הבריטי.
גרנט לא היה היחיד להתריע על הבעיה. כמה מהספרים האחרים שפורסמו בתקופה זו כוללים: "אנושיות בצומת דרכים" מאת אי.ג'י. קונקלין (1914); "הבעיה הגדולה ביותר של אמריקה: הכושי" מאת רס"ן ר.וו. שופלדט (1915); כאמור, "הגאות העולה של הצבע" מאת לוֹת'רוֹפּ סטוֹדַארד (1920, עם מבוא מאת גרנט); "גזע וסולידריות לאומית" מאת צ'ארלס ג'וסיי (1923); "אאוגניקה יישומית" מאת פול פופנו ורוסוול ג'ונסון (1923); “פירות אילן היוחסין” מאת אלפרד אי. וויגאם (1924). כל אלה נועדו לקהל הרחב, אך עד מהרה הצטרפו אליהם ספרי לימוד אקדמיים, כולל "גנטיקה ואאוגניקה" מאת וו.אי. קאסל (1916) ו"אבולוציה, גנטיקה ואאוגניקה" מאת ח.ח. ניומן (1921).
ההשפעה הורגשה הן ברמה הממלכתית והן הפדרלית. 24 מדינות העבירו חוקים המעודדים עיקור של אנשים מפגרים, מטורפים או שכאלה שהיה להם עבר פלילי. ברמה הפדרלית, בשנת 1921, החל אלברט ג'ונסון, ראש ועדת ההגירה וההתאזרחות, בסדרת דיונים בנושא ההגירה. הוא מינה את הארי לפלין, שבשנת 1922 ייסד יחד עם גרנט את האגודה האמריקאית לאאוגניקה, כיועץ מומחה לתחום. בשנת 1922 דיווח לפלין בהרחבה על הבדלי ה-IQ בין הגזעים כפי שנמדדו במבחן האינטליגנציה החדש של הצבא. בשנת 1923, חברו הקרוב של גרנט, הנרי פיירפילד אוסבורן, הפלאונטולוג המפורסם שהגדיר את שמו של "טירנוזאורוס רקס", דיבר בהתלהבות על בדיקות האינטליגנציה: "למדנו אחת ולתמיד שהשחור לא כמונו."
זה היה בדיוק מסוג הדברים שגרנט ואחרים אמרו במשך שנים. רעיונות אלה עזרו להעביר את חוק ג'ונסון / ההגירה משנת 1924, שקבע מכסות הגירה לאומיות לפי ארץ המוצא, בהתאם לכמות האזרחים של אותן ארצות בארה"ב לפי מפקד אוכלוסין מ-1890. הדבר צמצם מאוד את זרם המהגרים ממקומות לא מסורתיים, מדיניות שנשארה ללא שינוי עד 1965. גרנט כינה את המעשה "הכרזת עצמאות חדשה", וכניסתו למילון הביוגרפיה האמריקנית התאפשרה בעיקר עקב עזרתו בהעברת החוק. בהודעת הפטירה שלו בניו יורק טיימס ב-1937, נכתב על ספרו של גרנט: "מלבד היותו ספר מוכר באנתרופולוגיה, הוא נקרא לעתים קרובות לתשומת לב הקונגרס במסגרת חוקי ההגירה המגבילים ... [גרנט] עזר לעצב את חוק הגבלת ג'ונסון משנת 1924."
גרנט היה פעיל לאורך כל שנות העשרים של המאה ה-20, כיהן כנשיא הן של הליגה להגבלת ההגירה והן של האיגוד לחקר האאוגניקה. הוא היה גם גזבר של אחד האירועים החשובים ביותר בתולדות האאוגניקה - קונגרס האאוגניקה השני בשנת 1921. אירוע זה המשיך את דפוס הקונגרס הראשון, שהתקיים בלונדון בשנת 1912, עם ווינסטון צ'רצ'יל כאחד מנותני החסות וראש הממשלה ארתור בלפור שנשא את נאום הפתיחה. הקונגרס השני התארח במוזיאון האמריקאי לתולדות הטבע בניו יורק. יותר מ-300 משתתפים הגיעו מאירופה, דרום אמריקה, אסיה, אוסטרליה וניו זילנד. מדענים גרמנים לא הוזמנו בגלל מדיניות הנידוי שנמשכה לאחר המלחמה. בין המשתתפים הבולטים היו הנשיא העתידי הרברט הובר, אלכסנדר גרהאם בל (נשיא הכבוד של הקונגרס), חבר תנועת שימור הטבע ומושל העתיד של פנסילבניה, גפורד פינצ'וט, ולאונרד דארווין, בנו של צ'רלס דארווין. הנרי פיירפילד אוסבורן, מנהל המוזיאון, היה הנשיא. הארי לפלין היה אחראי על התערוכות, ולוֹת'רוֹפּ סטוֹדַארד טיפל בפרסום. 108 מאמרים הוצגו בנושאים שנעו בין גנטיקה של צמחים ובעלי חיים לאנתרופולוגיה ומדעי המדינה.
גרנט המשיך לקדם בקרה על הגירה גם לאחר העברת חוק ג'ונסון. בשנת 1927 חתמו הוא ואאוגניקאים אחרים על דרישה מהנשיא והקונגרס להרחיב את "מערכת המכסות לכל מדינות צפון ודרום אמריקה ... שבהן האוכלוסייה אינה מהגזע הקווקזואידי."
גרנט המשיך לכתוב. בשנת 1930, יחד עם לוֹת'רוֹפּ סטוֹדַארד, הארי לפלין, צ'רלס דבנפורט, פול פופנו הנרי פיירפילד אוסבורן ואחרים, הוא תרם לקובץ מאמרים "הזר בינינו", עם מאמרו "לסגור את הסכר". חיבור הקובץ היה רעיונו של גרנט, בעיקר להגן על חוק ההגירה של 1924. הקובץ כלל מאמרים על גזע והגירה הן של סופרים בני הזמן והן של אמריקאים גדולים מהעבר כמו תומאס ג'פרסון, פטריק הנרי, ג'יימס מדיסון וג'ורג 'וושינגטון. הקובץ הופץ לרבים מהמחוקקים וכן לעורכים על ידי הקואליציה האמריקאית לאיגודים פטריוטיים.
ב-1933 פרסם גרנט את החיבור הגדול השני שלו - "כיבושה של יבשת". בספר מציין מדוע החליט לכתוב אותו: "מיד התגלתה מחלוקת לגבי הנחת יסוד זו [מכסות ההגירה הלאומיות לפי ארץ מוצא], שכן היה זה אינטרס של כל הקבוצות הלאומיות והדתיות של הזרים שכעת נמצאים כאן, להפריז בחשיבות וגודל תרומתן לאוכלוסיית המדינה, במיוחד בתקופת המושבות ... מטרתה של אופוזיציה זו הייתה לעוות את דעת הקהל בכל הנוגע לסגולותיהן של קבוצות לאומיות שונות ולהגזים בגודל היסודות הלא-אנגלו-סקסוניים באוכלוסייה הקולוניאלית הישנה. ספר זה הוא מאמץ להעריך את הגורמים השונים, הלאומיים והגזעיים, הקיימים באוכלוסייה הנוכחית של ארצות הברית, ולהתחקות אחר הגעתם והתפשטותם."
לאחר מכן הוא מתחיל לתאר את מה שהנרי פיירפילד אוסבורן מכנה במבוא לספר "ההיסטוריה הגזעית הראשונה של ... כל אומה". מעניין במיוחד הוא הניתוח של גרנט לבעיית השחורים, שכן הוא כותב: "מבין הגורמים החיצוניים השונים כיום בארצות הברית המאיימים בדרגות שונות על אחדותנו הלאומית, החשוב ביותר הוא הכושי." לאחר מכן, הוא דן בכמה פתרונות אפשריים:
ראשית, הוא מיד דוחה "מיזוג איטי עם הלבנים", וטוען כי הדבר "יביא לכאוס גזעי כמו זה שהרס את האימפריה הרומית." הוא מדבר בהיקף מעט גדול יותר בנושא החזרתם לאפריקה, אך דוחה זאת גם מסיבות שאינן חלות עוד בזמננו: "כיום [החזרתם לביתם] אינה אפשרית, מכיוון שאפריקה, למעט ליבריה, נמצאות בשליטת מדינות לבנות, שבוודאי לא היו מברכות על תוספת כה אדירה לבעיית הצבע שלהן."
הפתרון השלישי שגרנט שקל היה הקמת מדינה שחורה נפרדת בשטחה של ארצות הברית. את זה הוא נטה לדחות גם מכיוון שזה היה כרוך בנטישת חלקים נרחבים בדרום, אם כי הוא מודה שמשהו דומה כבר התרחש באזורים מסוימים, הן באמריקה ובעיקר באיי הודו המערבית:
"זה קרה בפועל במקומות מסוימים לאורך נהר המיסיסיפי התחתון, שם מספר הכושים הפך להיות כה רב עד כי מעט הלבנים שנותרו פשוט עברו ונטשו להם את המחוז. זה קרה וקורה בהודו המערבית. האיטי וסנטו דומינגו הועברו בשלמותם לכושים, וניתן למצוא דוגמאות נוספות של איי הודו המערבית שכמעט לחלוטין נטושים לכושים."
בניתוחו הסופי, לא היו לגרנט פתרונות פשוטים לבעיה. הוא קרא למדינות לאמץ חוקים האוסרים על נישואי תערובת, והוא ביקר בחריפות כנסיות נוצריות בצפון על "שמנסות לשבור את המחסומים החברתיים בין כושים ללבנים". ההפרדה החברתית היא בעלת חשיבות עליונה, הוא כתב, ולכן דעת הקהל "צריכה להפסיק לשבח את המולטו, משום שכך שמה את חותמת האישור שלה על נישואים בין-גזעים. יש לעודד כושים לכבד את שלמותם הגזעית שלהם. "ולבסוף, יש להעמיד אמצעי מניעה לרשותם באופן אוניברסלי".
אולי משום ש"הסתלקותו של הגזע הגדול" היה כה משפיע, "כיבושה של יבשת" עורר סערת התנגדות מיידית. ב-13 בדצמבר 1933, מנהל הליגה נגד השמצה, ריצ'רד אי. גוטשטט, שלח את המכתב למו"לים של מספר כתבי-עת יהודיים בו ציין כי הספר מנוגד לאינטרסים יהודיים רבים, מקדם את תאוריית "העליונות הנורדית", ושולל את פילוסופיית "כור ההיתוך"; הוא ביקש מהם להתייחס פחות לספר על מנת להקטין את חשיפתו, וכל ביקורת צריכה להיות שלילית בלבד, כל זאת לצורכי פגיעה מכוונת במכירות שלו.
בפועל, כתב גרנט מעט מאוד על יהודים, למעשה רק שהם כבר אירופאים לכל דבר. אף על פי כן, בשלב זה החל היטלר לבסס את שלטונו בגרמניה והרטוריקה שלו ערערה את מדע האאוגניקה ואת התאוריה הגזעית המדעית. הניו יורק טיימס, בסקירתו של הספר, מיהר לייצר את הקשר: "תחליפו ארי לנורדי והרבה מהטיעונים של מר גרנט היו מתאימים ללא קושי רב לכמה מההצהרות האחרונות בגרמניה." גרנט עצמו אף ניסה להזהיר אחרים מפני הממשלה הנאציונאל-סוציאליסטית בגרמניה, ובשנת 1934 כתב ללפלין אזהרה כי אנשי אאוגניקה אמריקאים צריכים להיזהר ביחסיהם עם גרמניה, ועליהם להמשיך בזהירות בתמיכתם בפעולות שננקטו על ידי הממשלה הנאצית.
אספקט נוסף בקריירה של גרנט שהיה חשוב לעבודתו במדעי הגזע היה שימור, ומעורבותו בטבע ועם בעלי החיים הייתה ארוכה ומגוונת. כמו עם תנועת הגזעיות, הוא היה תמיד המנהיג. בשנת 1895, יחד עם תיאודור רוזוולט וקומץ אחרים, הוא הקים את האגודה הזואולוגית של ניו יורק (כיום החברה לשימור חיות הבר), ושימש כמזכיר שלה עד 1924. הוא סייע בהקמת חברת הביזון האמריקאית ב-1905; היה נשיא גן החיות בברונקס במשך שנים רבות; מייסד שותף ונשיא ועדת ברונקס פארקוויי (שבנתה את הדרך לגן החיות); מייסד שותף של ליגת הצלת הרדוודס, שנועדה לשימור עצי הסקוויה; וחבר מייסד במועדון בון וקרוקט, שסייע בהקמת הפארק הלאומי ילוסטון.
האנתרופולוג רוג'ר פירסון, תומך האאוגניקה אשר כתב בעבר גם בגנותם של היהודים, הסביר את הקשר של גרנט בין שימור לחשיבה גזעית במאמרו מ-1995. לפיו, ההצלחה של תנועת שימור הטבע בתקופה הזאת של ההיסטוריה נבעה מהסימפתיה של תאודור רוזוולט, אשר דאג רבות לגבי איכותם הן של הטבע והן של המלאי הביולוגי האנושי; תחת הנהגתו של גרנט, מועדון בון וקרוקט הורכב מאנשי אאוגניקה ותומכיה; בתור תומך תנועת האאוגניקה ובעיקר בזכות ניסיונותיו לשמר את המרכיב הקלאסי של האוכלוסייה האמריקאית, עמל גרנט רבות לשמר את מורשת הטבע לדורות העתידיים של ארה"ב.[8]
למרות ההתנערות מצד אנשי אאוגניקה אמריקאים, הנאציזם החל לשחוק את התמיכה בתנועת האאוגניקה כבר בשנות השלושים. המדיניות הנאציונאל-סוציאליסטית שיחקה לידי אנשים שהתנגדו לה כגון פרנץ בועז היהודי מאוניברסיטת קולומביה, סוציאליסט שפתח במערכה של אדם אחד להשמיד את האאוגניקה ו"לחתור תחת האמונה בגזע כגורם ראשוני בהתנהגות תרבותית." דרך ספרו ובתמיכת הסטודנטים שלו כגון מרגרט מיד ואשלי מונטגיו, דעותיו של בועז החלו לנצח.
אף על פי כן, מאמציו של גרנט לא הסתיימו מעולם. בשנת 1932 הוא שימש שוב כגזבר קונגרס האאוגניקה השלישי והאחרון. קונגרס זה נערך גם כן במוזיאון להיסטוריה של הטבע, והוא כלל כספונסרים את הגברת אי. ה. הרמן, הגברת ה. ב. דופונט, ד"ר ג'ון הארווי קלוג (ממציא הקורנפלקס), ולאונרד דארווין.
לאחר פרסום "כיבושה של יבשת" כיהן גרנט במועצה המייעצת של חדשות האאוגניקה. הוא המשיך לכתוב, לתכנן, לקדם. אבל המצב כבר לא היה אותו הדבר ובשלב זה התפתח פיצול בין חוקרי האאוגניקה, בין אלה שהעדיפו "אאוגניקה שלילית" לבין אלה בזרם המרכזי שקידמו "אאוגניקה חיובית". יתר על כן, המשיך הנאציזם לפגוע באמינות המדע הזה. באמצע העשור נפטר אוסבורן, וגרנט עצמו נפטר ב-30 במאי 1937. האיש שהקדיש כל כך הרבה מחייו לשימור גזעו לא הותיר ילדים.
שנתיים לאחר מכן פלש היטלר לפולין. מכאן ואילך הפכה האאוגניקה למילה נרדפת למחנות ריכוז, רופאים נאצים, שואה ופשעי מלחמה. כמדע היא הייתה מתה. באופן אירוני, השקפותיו של גרנט על הטבע וחיות הבר אומצו במידה רבה והשימור נמצא בחזית המחשבה של המיינסטרים. גנרט כמובן מקבל מעט מאוד קרדיט על כך. חלומותיו לשימור גזעי, שאותם ראה כחלק משמור הטבע, ידועים למעטים בלבד כיום.

[1] http://www.greatthoughtstreasury.com/theodore-%E2%80%9Cteddy%E2%80%9D-roosevelt/quote/perfectly-stupid-race-can-never-rise-very-high-plane-negro-instance
[2] Madison Grant, The Passing of the Great Race: Or, The Racial Basis of European History, Charles Scribner's Sons, 1916. https://archive.org/stream/passingofgreatra00granuoft/passingofgreatra00granuoft_djvu.txt
[3] Madison Grant, The Conquest of a Continent; or, The Expansion of Races in America, Charles Scribner's Sons, 1933. http://www.gutenberg.org/ebooks/60145
[4] Thomas Dixon Jr., The Clansman: A Historical Romance of the Ku Klux Klan, Doubleday, Page & Co., 1905. https://docsouth.unc.edu/southlit/dixonclan/menu.html
[5] Thomas Dixon Jr., The Leopard's Spots: A Romance of the White Man's Burden - 1865–1900, Doubleday, Page & Co., 1902. https://docsouth.unc.edu/southlit/dixonleopard/menu.html/
[6] William Z. Ripley, The Races of Europe: A Sociological Study, D. Appleton and company, 1899. https://archive.org/details/cu31924029874611/page/n4
[7] Lothrop Stoddard, The Rising Tide of Color: The Threat Against White World-Supremacy, Charles Scribner's Sons, 1920. http://www.gutenberg.org/ebooks/37408
[8] Roger Pearson, ‘The Concept of Heredity in the History of Western Culture, Part I’, The Mankind Quarterly, Spring 1995, pp. 229-266.
https://www.eugenics.net/papers/pson1.html

לצפייה ב"לידתה של אומה":
https://www.dailymotion.com/video/x29f6lc