על הגזענות, חלק ג': ארתור דה גובינו – “אבי הגזענות”. האומנם?
על הגזענות, חלק ג':
ארתור דה גובינו – “אבי הגזענות”. האומנם?
ז'וזף ארתור קומט דה גובינו (1882–1816), מכונה "אבי הגזענות", בדרך כלל על ידי אנשים שחושבים שהיה המבשר האינטלקטואלי של הקו קלוקס קלן ושל הנאצים. כפי שנראה להלן, רעיונותיו הרחבים של גוניבו לא התיישבו עם האידאולוגיה הנאציונל-סוציאליסטית והוא היה גם רחוק למדי מלהיות ממציא חקר הגזע. אולם דמותו היא חשובה ללימוד, הן בגלל השפעתו כהוגה דעות והן על האינטרס הטמון במה שכתב. כפי שזיהה גובינו, אנשים רבים כתבו על גזע לפניו - "הרעיון של אי-שוויון מקורי, חד וברור בין הגזעים השונים הוא אחת הדעות הוותיקות והמקובלות ביותר בעולם" - אבל הוא היה הראשון ללמוד על חשיבות הגזע ככוח משפיע בהיסטוריה העולמית.
גובינו היה דיפלומט צרפתי, עיתונאי, סופר, אוריינטליסט, משורר וכן תאורטיקן גזע. הוא היה אליטיסט גדול, וכעס רבות על שיום ההולדת שלו הוא יום הבסטיליה, אותו החשיב לאחת ההנצחות והתנועות המבישות ביותר בהיסטוריה הצרפתית.
הוא היה אדם בעל רבדים רבים. למשל, היה ידידו של אלכסיס דה טוקוויל, שהזמין אותו לשתף פעולה על ההיסטוריה של עמדות מוסריות. הם אומנם לא השלימו את הפרויקט, אבל כ-80 מכתבים נותרו מהתכתבותם. למעשה, היה לדה טוקוויל תפקיד חשוב בקריירה של דה גובינו. ב-1849 התמנה טוקוויל לתפקיד שר החוץ של צרפת, והזמין את גובינו להיות מזכירו הפרטי. טוקוויל לא המשיך זמן רב בתפקיד, אבל חברו בילה את 30 השנים הבאות כדיפלומט, והעמיק את חשיבתו בנושא הגזע. היה מוצב פעמיים באיראן, והחזיק בתפקידים דיפלומטיים רמים באתונה, ריו דה ז'נרו ושטוקהולם. הוא נתפס כאדם כריזמטי ודיפלומט יעיל.
המגנום אופוס שלו, "מסה על אי השוויון של הגזעים האנושיים",[1] פורסם ב-4 כרכים בין 5318 ל-1855. המסה לא משכה תשומת לב רבה, והחלה להשפיע על החשיבה האירופית רק 20 שנה מאוחר יותר, לאחר שגובינו הפך לחברו של ריצ'רד וגנר. שניהם מתו בהפרש של חודשים בודדים, ותנועת וגנר/ביירוית קישרה אליה את גובינו. הנאצים אימצו מאוחר יותר את גובינו כאחד משלהם - ובכך גרמו נזק רב למוניטין שלו - אך כפי שנראה בהמשך, קשה לטעון כי גובינו הוא נאציונל-סוציאליסט מוקדם.
גובינו מתחיל את המסה המפורסמת שלו על ידי הסבר כיצד הוא גילה את חשיבותו של הגזע. הוא רצה לדעת מדוע ציוויליזציות מתות ונעלמות, ומצא שכל ההסברים הקודמים לא מספיקים. ממשלות רעות, הוא החליט, לא יהרגו את הציוויליזציות מפני שממשלות רעות נמצאות בכל מקום: "תודה לאל שיש לאנשים את הכוח להתרגל עד מהרה לסבלם". דקדנטיות ונשיות אינן הסיבה כי כמה עמים "חיו והשמינו מכך". גם אובדן האמונה בחברה אינו ממוטט, משום שציוויליזציות מסוימות מתו בתקופות של קנאות דתית.
המחקרים הללו הובילו לציטוט המוכר ביותר שלו:
"נכנסתי בהדרגה להכרה כי השאלה הגזעית מאפילה על כל שאר בעיות ההיסטוריה, כי היא מחזיקה את המפתח לכולן ... לכל אחד היה ודאי איזשהו קשר לאמת העצומה הזאת, שכן כולם ראו בוודאי כיצד הצטברו כמה וכמה אנשים בארץ כלשהי, ושינו את אופייה ואורח חייה המקורי." שאר המאמר הוא הרחבה על התובנה הזאת.
גובינו חילק את כל האנשים לשלושה גזעים: לבן, שחור וצהוב. למרות שהוא שם את הלבנים בראש, נראה שהוא מציג את השחורים והאסייתים בקצוות הקיצוניים של הרבה תכונות, עם הלבנים במקום כלשהו ביניהם. הוא כתב שהשחורים קשיי הבנה ובעלי רגשות חזקים וגסים. "לא אכפת להם מה הם אוכלים, שכן הם רואים את כל האוכל כטוב." ה"כושי הלסתני" (ביטוי שגובינו אהב - "לסתני" פירושו לסת היוצאת קדימה) הוא בעת ובעונה אחת גם גחמני ברגשותיו, ו"הורג מרצון, לשם הרג". השחורים אינם מסוגלים לציוויליזציה: "עידנים חלפו מבלי שעשו דבר כדי לשפר את מצבם".
כאמור, את האסייתיים הוא מכנה ההפך המוחלט מהשחורים. "הם אינם מפעילים אף אחת מן ההגזמות החריגות המוזרות והנפוצות בקרב השחורים. תשוקותיהם חלשות, כוח הרצון שלהם רגוע ולא אלים; הכמיהה שלהם לתענוגות חומריים, אם כי קבועים, נשמרת בתוך גבולות. מטבעם, נדיר שזוללנים, הם מראים בררנות גדולה הרבה יותר בבחירת המזון."
לאסייתי יש כבוד לסדר אבל "הוא לא חולם או מעלה תיאוריות; הוא ממציא מעט, אבל יכול להעריך ולהשתלט על מה שיועיל לו." גובינו אמר שהגזעים הצהובים הם המעמד הבינוני המושלם; לא היה אפשר להשיג המונים טובים יותר, מועילים יותר. עם זאת, הוא כותב, "החברה התרבותית לא יכולה להיווצר על ידם; הם לא יכולים לספק את כוח מרכז העצבים שלה, או להפעיל את מעיינות היופי והפעולה".
הלבנים הם בוני התרבויות בגלל "אהבת החירות" שלהם והרצון חסר המנוחה שלהם לייצר ולשלוט. יש להם "קשר יוצא דופן לחיים. הם יודעים איך להשתמש בהם, וכך נראה, מציבים מחיר גדול יותר עליהם". הוא האמין כי הלבנים שומרים יותר על החיים מאשר אחרים. "כשהם אכזריים, הם מודעים לאכזריותם; ספק רב אם תודעה כזו קיימת אצל השחור".
הוא האמין כי הלבנים עוסקים באופן ייחודי בכבוד, וכי הם הגזע היחיד שמראה יופי פיזי אמיתי. הם גם המקור של כל הציוויליזציה: "כל דבר גדול, אציל ופורה ביצירות האדם על פני האדמה ... שייך למשפחה אחת בלבד, שהענפים השונים שלה שלטו בכל הארצות המתורבתות של היקום". גובינו טען כי אפילו התרבות הסינית קמה כאשר הלבנים היגרו למזרח מהודו. עבורו, הקטגוריה שאינה יכולה לעלות מעל השלב הפרימיטיבי "כוללת את הרוב המכריע של הגזעים הצהובים והשחורים".
כפי שהיה מקובל בזמנו, ראה גובינו הבדלים בולטים אפילו בקרב קבוצות לאומיות מאותו גזע; הוא האמין שהמלחמות הנפוליאוניות מראות שהצרפתים קשוחים פיזית יותר מגרמנים ואירופים אחרים. שבעים שנה מאוחר יותר, עם זאת, הנאצים היו מרוצים לגלות כי לעתים קרובות הוא התייחס לעם מתורבת כ-"גרמני" או "ארי".
אף על פי שכתב במושגים שכיום נשמעים קשים, גובינו לא זלזל בשום גזע בהכללה, וציין כי כמה שחורים בודדים נבונים יותר מאיכרים אירופיים או אפילו מתושבי הערים. הוא אף מתח ביקורת על אנתרופולוגים בגין ביקורת לא הוגנת על השחורים. במחקרו, היה לו חשוב להתייחס רק ליכולות של גזע לבנות ציוויליזציות. אינדיבידואלים יכולים להיות יוצאים מן הכללים החלים על הגזעים, אבל היו אלו גזעים, לא יחידים, שבנו והרסו תרבויות.
הוא גם היה סרקסטי כלפי אלו שהכחישו את ההבדלים בין הגזעים: "המוח של ההורון האינדיאני מכיל צורה לא מפותחת של אינטלקט שהוא לגמרי זהה לזה של האנגלי או הצרפתי! מדוע, אם כן, במהלך הדורות, הוא לא המציא את הדפוס או את הקיטור? ... מדוע, במובן מסוים בלתי מוסבר, לא הצליחו המשוררים והמכשפים שלהם להפוך להומרוס וגלנוס."
לפי כתביו, נוצר רושם כי היה אדם אדוק באמונתו הדתית. הוא כתב רבות על ההתערבות האלוהית בענייני האדם ועל היכולת של כל הגזעים לקבל את האל האחד. מצד שני זה לא משנה את האופי שלהם, שכן גם לאחר שהאסקימוסים מאמצים את הנצרות הם ממשכים "לאכול שומן לווייתנים".
גובינו כתב לפני דרווין, והוא התקשה ליישב את הבדלים גזעיים עם הבריאה המקראית. אם אנשים היו על פני האדמה רק כמה אלפי שנים וכולם היו צאצאים של אדם, כיצד נפרדו הגזעים בצורה כה בוטה? הוא שקל את האפשרות שאדם המקראי הוא האב הקדמון של הלבנים בלבד, אך לבסוף הגיע למסקנה שאם אין לנו ספק בדבר המקרא, ועל מקורות הגזעים השונים להישאר בגדר תעלומה.
באופן פרדוקסלי למדי, הוא האמין כי הגזעים הקיימים כיום הם תוצאה של תערובות עתיקות, שחלקן היו למעשה שיפורים. הוא חשב, למשל, שהלבנים של היום, בין אם באירופה ובין אם במזרח התיכון, שונים במידה ניכרת מן הגזע הלבן המקורי של "ארים" או "גרמנים". הוא אפילו כתב: "כשמתבוננים בצורה מופשטת, הגזע הלבן נעלם מפניו של כדור הארץ." אף על פי שכמה תערובות גזעיות בעבר היו מועילות, הוא הביט באימה באפשרות של תערובת נוספת, אשר, היה משוכנע, תהרוס את הלבנים ותפלג גזעים אחרים. הוא חשש כי בסופו של דבר כל האנשים יראו אותו הדבר, ו"הרמה הכללית שלהם תהיה נמוכה עד מאוד".
לפעמים נדמה היה שהוא מתייאש מבני אדם, תוהה אם חרקים חברתיים כמו נמלים או דבורים אינם מאושרים יותר. "הם חיים לגמרי לפי האינסטינקט, אבל כל האינסטינקטים שלהם טובים ומועילים להם."
גובינו יישם את התאוריה שלו של הבדלים גזעיים על הבעיה שאיתה פתח את הספר: מדוע תרבויות קמות ונופלות? ההבדלים הגזעיים הציגו תמיד שרק קבוצות מעטות יכולות להרים את עצמן משלב השבטים הפרימיטיבי. קבוצות דינמיות אריות אלו כובשות ושולטות לאחר מכן בשכניהן. אולם, זהו גם מקור ההרס שלהם, משום שבניית האימפריה מביאה את הגזעים הכובשים למגע עם אנשים שאין להם אותן היכולות, והתערובת הזו מובילה לניוון: "מהיום שבו הושלם הכיבוש והמיזוג מתחיל, מופיע שינוי ניכר באיכות בדם של האדונים." לגובינו היתה אפילו תיאוריה על הגירה: גזעים מתורבתים מקימים ערים שמושכות אליהן נחותים ממרחקים רחוקים, ואלו גוררים מטה את הציוויליזציות שלהם."
כפי שקרה לעתים קרובות, עם זאת, גובינו פינה מקום גם לחוסר עקביות; שיש ערבובים שיכולים להיות חיוביים. הוא כתב שכאשר הגזעים טהורים, הם דבקים בעקרונות המקוריים שלהם, עד שההתרחבות מובילה לערבוב. "שינוי כזה, פירושו לפעמים התקדמות אמיתית, במיוחד בשחר של הציוויליזציה, כאשר העיקרון השולט הוא בדרך כלל נוקשה ומוחלט, בשל הדומיננטיות הבלעדית של גזע יחיד. מאוחר יותר התיקון הזה יהפוך לבלתי פוסק."
גובינו חשב שהציוויליזציה אינה ניתנת להעברה לאנשים שאינם יכולים ליצור אותה. זאת, הוא מסביר, הסיבה מדוע התרבות האירופית יכלה לבוא לעולם החדש רק בצורה של הגירה מסיבית של אירופאים, שהותירו את הילידים ללא פגע. גובינו האמין שהאינדיאנים של אמריקה הספרדית היו טובים יותר מאלה של צפון אמריקה, משום שהספרדים השאירו אותם לחיות כפי שהיו תמיד. הוא מתח ביקורת חריפה על האמריקאים על ההתערבבות עם שחורים ועם אינדיאנים. השעבוד והעקירה היו אכזריים, וכל ניסיון לתרבת לא-לבנים היה רק מבלבל אותם ומציק להם.
גובינו האמין כי חלק כלשהו של הציוויליזציה יכול להיות מועבר בין קבוצות הקשורות זו לזו, אבל "תרבויות שמגיעות משני גזעים זרים לחלוטין יכולות להתחכך רק על פני השטח. הן אף פעם לא מתמזגות." לגבי תיאור האופן בו הציוויליזציות נופלות, הוא כותב:
"בזמן שהדם של הגזע המתורבת מתרוקן בהדרגה על ידי הפיכתו לחלק מהעמים שנכבשו או שסופחו, הדחף המקורי של עמים אלו נמשך. המוסדות שהאדון הנעלם המציא, החוקים שקבע, המנהגים שיזם - כל אלה חיים אחריו. אין ספק שהמנהגים, החוקים והמוסדות שכחו לגמרי את הרוח שגיבשה על נעוריהם; הם שרדו לזקנה מבוישת, כל יום נהיו לחסרי-מזל ורקובים. אבל כל עוד הצללים שלהם נשארים, הבניין עומד, לגוף יש כנראה נשמה, רוח הרפאים מהלכת." ... "חברות מתפוררות משום שהן מתנוונות. לאנשים אין עוד את אותו ערך פנימי כפי שהיה לפני כן, מפני שאין בו עוד את אותו הדם בעורקיו, מְהִילָה מתמשכת שהשפיעה בהדרגה על איכות הדם". בשלב זה, האדם המנוון, הנקרא כך באפן מתאים, הוא ישות אחרת, מנקודת מבט גזעית, מגיבורי הדורות הגדולים ... הוא רק קרוב רחוק מאוד מאלה שהוא מכנה "אבותיו".
בהקשר זה נגע גובינו בדעיכתה הבלתי נמנעת של ארצות-הברית. הוא אישר את האיכות הבריטיות המקוריות של המייסדים, אבל לא אהב את מה שבא אחר כך. בדומה לנורדים האמריקנים, הוא האמין ש"אירים, גרמנים מעורבבים, צרפתים, ואיטלקים ממוצא מפוקפק עוד יותר ... יולידו בהכרח תוהו ובוהו אתני נוסף." כאשר התמהיל הזה היה משולב עם שחורים, אינדיאנים, וכל דבר אחר העלול להיסחף לאמריקה, "זה בהחלט לא מתקבל על הדעת שכל דבר אחר יכול לנבוע מהבלבול הנורא הזה, אלא סמיכות לא ברורה של טיפוסים דקדנטיים ביותר ... "על כן, הציוויליזציה כבר חרצה את גורלה בארצות הברית עוד לפני מלחמת האזרחים".
אכן, בולט גובינו בפסימיות שלו. הוא לא הציע שום תוכנית פוליטית, והאמין כי ניוון הוא בלתי נמנע. הרבה לפני אוסוואלד שפנגלר, הוא ראה בתרבויות יצורים כמעט אורגניים, עם מחזורי חיים קבועים ומוות. שום אדם, אפילו לא עם שלם, לא יכול לשנות את גורל הגזע שלו. הוא ניבא שכל האנשים ישקעו אל הרמה הנמוכה ביותר ויישארו שם, בלי שיהיה להם מושג לגבי הניוון שלהם עצמם: "אולי הם יחשבו על עצמם בתור היצורים החכמים והמתוחכם ביותר שחיו אי-פעם." במה שאפשר לראות כמשפט מפתח שלו: "מה שבאמת עצוב זה לא המוות עצמו, אלא הוודאות של הפגישה שלנו עימו כיצורים מנוונים".
מלבד הנושא המרכזי של ריקבון תרבותי, התזה שלו מציעה התבוננויות רבות אחרות. לדוגמה, מכיוון שאנשים שונים זה מזה ביכולותיהם כמו הגזעים, האמין גובינו כי הציוויליזציה האירופית היא כיסוי מעוצב. "השכבות התחתונות של העם הצרפתי ... יוצרות תהום שעליה מושתת הציוויליזציה", כתב. שום מדינה אירופית אחרת לא היתה טובה יותר, כי כל כך הרבה לבנים היו זרים גמורים לתרבות שלהם."
האסייתיים היו שונים גם כאן, שכן אולי לא היו לדעתו גזע של ממציאים, אבל טען שאפילו השכבות הנמוכות שלו הבינו את הציוויליזציה שלהן והיו שקועות בה: "אם בסין כולם או כמעט כולם הגיעו לרמה מסוימת של ידע, כך גם אצל ההינדים. כל אדם, על פי מעמדו, חולק ברוח שנמשכה שנים רבות, ויודע בדיוק מה עליו ללמוד, לחשוב ולהאמין. לכל אחד יש תובנות דומות בנושאים החשובים בחיים".
הערצתו של גובינו למערכת המעמדית והזלזול ב"שכבות התחתונות של העם הצרפתי" תאמו את האליטיזם הבלתי מתפשר שלו. הוא האמין כי שום חברה אינה יכולה להיות יציבה או הרמונית ללא היררכיה. הסוציאליזם היה בשבילו ההכחשה המבישה ביותר של ההבדלים האנושיים.
לפיכך אין זה קשה לראות עד כמה היה מנוגד גובינו לנאציונל-סוציאליזם. הוא תיעב כל סממן סוציאליסטי. הוא גם היה מבולבל מהאופטימיות של האידאולוגיה הזאת, ומהתפיסה שתנועה פוליטית יכולה להציל אומה או גזע. הוא היה מזהיר מפני כל סוג של כיבוש או התרחבות, מה שמוביל בהכרח לתערובת אוכלוסיות ובכך לירידה באיכות.
כמו כן, הוא לא היה מסכים עם הנאציונל-סוציאליסטים בנושא היהודים. הוא ציטט את היהודים כהפרכה הטובה ביותר של ההשקפה שהגאוגרפיה או האקלים משפיעים על הישגים, והצביע על כך שיהודים הצליחו בכל מקום שהם הלכו – בתחומי הכלכלה, הפוליטיקה, הרפואה, המדע, החוקים והבידור. הוא ראה את פיזורם מארץ ישראל כטרגדיה עבורם, אבל רווח עבור אחרים: "אני חוזר, זה היה עם שמסוגל להצליח בכל מה שהוא עשה, עם חופשי, עם חזק, עם אינטליגנטי. כאשר הם איבדו באומץ את המדינה העצמאית, הם סיפקו לעולם מלומדים רבים כסוחרים".
אכן, האופן שבו הציגו הנאצים את גובינו היה סלקטיבי במיוחד. מה שמשך אותם למסה שלו היה ללא ספק אותם הדברים שגורמים לאנטי-גזענים לפחד ממנו. זה לא שהוא צחק על שוויוניות ודירג את הגזעים בהיררכיה קפדנית. כפי שציין גובינו עצמו, אנשים תמיד עשו זאת. פרופ' בנימין איזק מאוניברסיטת תל אביב פרסם ספר בן 560 עמודים ב-2004 בשם "המצאת הגזענות בעת העתיקה הקלאסית".[2] דייוויד יום ועמנואל קאנט כתבו בזעם על שחורים הרבה לפני גובינו. כמעט כל האבות המייסדים של אמריקה הציבו את האירופאים לפני כולם, ואנשים כמו ג'וזיה נוט והינטון רוואן הלפר כתבו דוחות מפורטים על הבדלים גזעיים במאה ה-19.
גובינו נבדל מאנשים אלו בניסיונו הקפדני להתחקות אחר התפתחות הגזע בהיסטוריה. הוא טעה בהרבה מאוד דברים, במיוחד בהתחשב בסטנדרטים של היום, אבל ההבנה הגדולה שלו לגבי ההבדלים הגזעיים העמוקים וחשיבותם בכל ההתרחשויות האנושיות לא הופכת אותו לאבי הגזענות, אלא יותר נכון למייסד הראליזם "הגזעי", מונח שעליו נדון יותר בפעם הפעם כאשר נשוחח על מדיסון גרנט ו"התנועה הגזעית".
[1] Arthur de Gobineau, The Inequality of the Human Races, (G. P. Putnam's Sons, 1915).
https://archive.org/stream/inequalityhuman00gobigoog#page/n10/mode/2up
[2] Isaac, Benjamin, The Invention of Racism in Classical Antiquity, (Princeton University Press, 2004).
