הפוגרום של גרנדה.
הפוגרום של גרנדה.
אלמנסור, שליט ספרד הכבושה תחת ח'ליפות אומיה, קידם את הג'יהאד נגד הנוצרים של ספרד בהצלחה רבה והפך למזוהה עם ההרס הרב שהביא עימו, עד כדי כך שבמותו ב-1002 כתב אחד הנזירים כי "נקבר בגיהינום".[1] אכן, לאחר מותו לא נמצא מי שיכול היה למלא את נעליו באותה העוצמה, מה שהוביל לעימותים פנימיים: בֶּרְבֵּרִים מצפון אפריקה הגיעו בנסיון לאתגר על הסמכות של בית אומיה, ובעת תפיסתה של קורדובה ב-1013 החלו לטבוח ביהודים שלה, וכן לרצוח המוני יהודים בגרנדה.[2] ח'ליפות קורדובה הגיעה לסיומה ב-1031 כאשר הח'ליף האומאי האחרון, הישאם ה-3, נאסר ונשלח לגלות, אך לא הייתה הסכמה בעניין יורשו. כך, אזורי ספרד הכבושים הפכו למספר אזורי שליטה תחת אמירויות קטנות ובעלי השפעה אחרים. בשנות ה-60 של המאה ה-11 המלך פרננדו ה-1 מליון ניצח סדרה של קרבות נגד 4 ההטאיפות (ממלכות) הכבושות החשובות ביותר: סרגוסה, טולדו, בדאחוז, ו-ולנסיה. כמידה כנגד מידה על מס הג'יזיה שהופעל כנגד הנוצרים, חייב את המובסים לשלם מס גם כן. ב-1064 הטיל מצור על מצודת קוימברה, ולאחר הניצחון שיחרר למעשה את רוב פורטוגל.[3] לאחר מותו, כל אלו ששחרר דרך נחישותו נגד הג'יהאד החלו לקרוא לו "פרננדו הגדול". הוואקום השלטוני שנוצר באזורים שנשארו כבושים באמצע המאה ה-11 לא הוביל להקלות בתנאי המחייה של המיעוטים באזורים כאלו, שכן הדיכוי שלהם חויב על ידי כתבי הקודש של הכובשים. לעיתים קרובות מצבם של היהודים באזורים אלו היה חמור אף ממצבם של הנוצרים. היהודי "שמואל הנגיד" הצליח לקבל משרה פוליטית בגרנדה, ומאוחר יותר גם בנו יוסף הצליח לקבל תפקידים סמכותיים. נכון שהחוקים של הדת השלטת בגרנדה בתקופה זו אסרו על כך שלנוצרים או יהודים תהיה סמכות כלשהי על הקבוצה הדומיננטית, אך כמו עם חוקים רבים אחרים, השליטים מצאו פריצות במהלך תקופות רגועות להתעלם ממגבלות אלו. עדיין, תושבים רבים של גרנדה לא היו מרוצים מכך שאנשים לא מבני דתם קיבלו סמכות עליהם בניגוד לחוקי הדת.[4] המשפטן אבו-ישאק חיבר פסוקים לכבוד המלך הבֶּרְבֵּרִי באדיס המציגים בצורה ברורה כיצד דתם מחייבת אותם ליהנות ממקום מכובד יותר מזה של הד'ימים, שחייבים לסבול מצב של השפלה. על השליט של גרנדה כתב: "הוא בחר בכופר להיות המזכיר שלו, בזמן שיכול היה לבחור מאמין. דרכו, היהודים, שהכי בזויים, הפכו ליהירים וגאים. והם השיגו את הרצונות שלהם והגיעו לכל מה שרצו. וזה קרה פתאום, עוד לפני שהם שהבינו זאת. וכמה מאמינים ראויים מצייתים בענווה לקוף השפל ביותר מבין הנוכלים. וזה לא קרה דרך המאמצים שלהם, אלא באמצעות אחד משלנו שעלה בתור שותף שלהם. אוי, למה הוא לא טיפל בהם, בעקבות הדוגמה שנקבעה על ידי מנהיגים ראויים וחסדים? יש להחזיר אותם למקום אליו הם שייכים ולהוריד אותם לשפל המדרגה. שינדדו בינינו, עם השקיות הקטנות שלהם, בבוז והשפלה, מחטטים באשפות אחר סמרטוטים צבעוניים כדי לכסות את מתיהם לקבורה. האנשים העלובים האלה לא ישבו בחברה ולא יצעדו יחד עם האינטימיות של השליט. אלוהים חושף בגלוי את האזהרה כנגד חבורת הרשעים. אל תבחר משרת מביניהם, אלא תשאיר אותם לקללה של המקוללים! כי האדמה צועקת נגד רשעותם ועומדת לבלוע אותם. הפנה את עיניך למדינות אחרות ותמצא כי היהודים הם כלבים מנודים. למה אתה צריך להיות שונה ולהביא אותם קרוב כאשר בכל הארץ שומרים מהם מרחק? באתי לגור בגרנדה, וראיתי אותם משוטטים שם. הם חילקו את העיר ואת המחוזות בכל מקום עם אחד האנשים המקוללים שלהם. הם אוספים את כל ההכנסות, הם לועסים ומכרסמים. הם מתלבשים בבגדים משובחים בזמן שאתה לובש את הכי רע. הם נאמני הסודות שלך, אבל איך אפשר לבטוח בבוגדים? אחרים אוכלים מעט, מרחוק, בזמן שהם קרובים וסועדים היטב. הקוף הראשי שלהם מילא את ביתו בשיש והוביל אליו את מי המעיינות הטובים ביותר. העניינים שלנו עכשיו בידיו ואנחנו עומדים ליד הדלת שלו. הוא צוחק על אלוהים ועל הדת שלנו. למהר לשחוט אותו כמנחה, להקריב אותו, כי הוא דבר יקר. אל תחשוב שלהרוג אותם זו הפרת דת, לתת להם להמשיך זו תהיה הפרת הדת. הם הפרו את הברית שלנו איתם. אלוהים צופה על העם שלו והאנשים של אלוהים ינצחו."[5] אבו-ישאק מתייחס ליהודים כ"קופים" היות ובספר הדת שלו מצוין כי אלוהים שלהם יהפוך יהודים לא נאמנים לקופים. התושבים המזרח תיכוניים של גרנדה הכבושה נענו לקריאה של אבו-ישאק. ב-30 בדצמבר 1066, עקב ההשפלה מהעובדה כי קיים יהודי בעל סמכות עליהם, הם רצחו 4000 יהודים. המתפרעים צלבו את "יוסף הנגיד" ובזזו בתי יהודים.[6] העימותים עם הנוצרים בספרד נמשכו גם במאות השנים שבאו אחר כך. במאה ה-12 ח'ליפות מוואחידון החלה רדיפה אינטנסיבית של הנוצרים אשר עדיין היו תחת שלטונה.[7] עד 1164, מה שנותר מהאוכלוסייה הנוצרית הד'ימית בגרנדה, הושמד. הבשורה הגדולה הגיעה במחצית השנייה של המאה ה-15, עת התקדמו הנוצרים עוד ועוד דרומה תוך שחרור אזורים רבים בספרד. גרנדה, ששכנה בקצה הדרומי ביותר של חצי האי, נשארה המעוז האחרון של הכובשים. למעשה, חרף העובדה כי היה זה אזור הנדרש לשלם מס, השחרור של גרנדה נדחה בכ-200 שנה: מוקפת בטופוגרפיה הררית עם הים מאחוריה, הייתה גרנדה מבוצרת היטב, בלתי נגישה ומבודדת משאר איבריה. יתר על כן, התלקחו עימות פנים נוצריים, כאשר קסטיליה, אראגון ופורטוגל נלחמו על השפעה. בשנת 1469 נישאו המלך פרדיננד מאראגון והמלכה איזבלה מקסטיליה, ובכך קבעו למעשה את איחוד ספרד. לא עבר זמן רב עד שהזוג, במיוחד המלכה - קתולית אדוקה - החלו להביט אל עבר האמירות הזאת בדרום. ביום חג המולד 1481 הסתערו הכובשים המזרח תיכונים של גרנדה על מבצר נוצרי בזאהרה הסמוכה ושחטו את כל הנוכחים; פרדיננד ואיזבלה הכריזו על מלחמה, בכדי ש"הנצרות תסיים סוף סוף את האיום המתמשך הזה בשעריה", כפי שהם כתבו לאפיפיור; ו"הכופרים הללו של ממלכת גרנדה יגורשו מספרד" אחת ולתמיד.[8] לאחר עשור של מערכות צבאיות ומצור, שוחררה לבסוף גרנדה ב-2 בינואר 1492. המלך הכריז כי הממלכה חופשית לאחר יותר מ-780 שנה, פעמוני כנסיות פעלו בכל רחבי אירופה לציון ההצלחה, והדלת האחורית שדרכה נכנסו הפולשים העוינים לפני מאות שנים נסגרה סופית. במשך מאות שנים לאחר מכן, שחרור ספרד נחגג על ידי הצגה של בובה של נביא הכובשים, לפני שזו התפוצצה בזיקוקים. למרות שוועידת וותיקן השנייה אסרה את המנהג בשנות ה-60 של המאה ה-20, הוא ממשיך להתקיים בכפרים הקטנים של חצי האי. [1] Reinhart Dozy, Spanish Islam: A History of the Muslims in Spain, translated by Francis Griffin Stokes (Goodword Books, 2001), p. 523. [2] Paul Johnson, A History of the Jews (Perennial Library, 1987), p. 178. [3] Bernard F. Reilly, The Kingdom of León-Castilla under King Alfonso VI, 1065-1109, Library of Iberian Resources Online, chs. 10–12, http://libro.uca.edu/alfonso6/index.htm [4] Richard Fletcher, Moorish Spain (University of California Press, 1992), p. 108. [5] Darío Fernández-Morera, The Myth of the Andalusian Paradise (ISI Books, 2016), pp. 182-3. [6] Richard Gottheil and Meyer Kayserling, “Granada,” Jewish Encyclopedia (1906), http://jewishencyclopedia.com/articles/6855-granada [7] Scott, Emmet, The Impact of Islam (New English Review Press, 2014), p. 84. [8] O’Callaghan, Joseph F., Reconquest and Crusade in Medieval Spain, (University of Pennsylvania Press, 2004), p. 8.
אלמנסור, שליט ספרד הכבושה תחת ח'ליפות אומיה, קידם את הג'יהאד נגד הנוצרים של ספרד בהצלחה רבה והפך למזוהה עם ההרס הרב שהביא עימו, עד כדי כך שבמותו ב-1002 כתב אחד הנזירים כי "נקבר בגיהינום".[1] אכן, לאחר מותו לא נמצא מי שיכול היה למלא את נעליו באותה העוצמה, מה שהוביל לעימותים פנימיים: בֶּרְבֵּרִים מצפון אפריקה הגיעו בנסיון לאתגר על הסמכות של בית אומיה, ובעת תפיסתה של קורדובה ב-1013 החלו לטבוח ביהודים שלה, וכן לרצוח המוני יהודים בגרנדה.[2] ח'ליפות קורדובה הגיעה לסיומה ב-1031 כאשר הח'ליף האומאי האחרון, הישאם ה-3, נאסר ונשלח לגלות, אך לא הייתה הסכמה בעניין יורשו. כך, אזורי ספרד הכבושים הפכו למספר אזורי שליטה תחת אמירויות קטנות ובעלי השפעה אחרים. בשנות ה-60 של המאה ה-11 המלך פרננדו ה-1 מליון ניצח סדרה של קרבות נגד 4 ההטאיפות (ממלכות) הכבושות החשובות ביותר: סרגוסה, טולדו, בדאחוז, ו-ולנסיה. כמידה כנגד מידה על מס הג'יזיה שהופעל כנגד הנוצרים, חייב את המובסים לשלם מס גם כן. ב-1064 הטיל מצור על מצודת קוימברה, ולאחר הניצחון שיחרר למעשה את רוב פורטוגל.[3] לאחר מותו, כל אלו ששחרר דרך נחישותו נגד הג'יהאד החלו לקרוא לו "פרננדו הגדול". הוואקום השלטוני שנוצר באזורים שנשארו כבושים באמצע המאה ה-11 לא הוביל להקלות בתנאי המחייה של המיעוטים באזורים כאלו, שכן הדיכוי שלהם חויב על ידי כתבי הקודש של הכובשים. לעיתים קרובות מצבם של היהודים באזורים אלו היה חמור אף ממצבם של הנוצרים. היהודי "שמואל הנגיד" הצליח לקבל משרה פוליטית בגרנדה, ומאוחר יותר גם בנו יוסף הצליח לקבל תפקידים סמכותיים. נכון שהחוקים של הדת השלטת בגרנדה בתקופה זו אסרו על כך שלנוצרים או יהודים תהיה סמכות כלשהי על הקבוצה הדומיננטית, אך כמו עם חוקים רבים אחרים, השליטים מצאו פריצות במהלך תקופות רגועות להתעלם ממגבלות אלו. עדיין, תושבים רבים של גרנדה לא היו מרוצים מכך שאנשים לא מבני דתם קיבלו סמכות עליהם בניגוד לחוקי הדת.[4] המשפטן אבו-ישאק חיבר פסוקים לכבוד המלך הבֶּרְבֵּרִי באדיס המציגים בצורה ברורה כיצד דתם מחייבת אותם ליהנות ממקום מכובד יותר מזה של הד'ימים, שחייבים לסבול מצב של השפלה. על השליט של גרנדה כתב: "הוא בחר בכופר להיות המזכיר שלו, בזמן שיכול היה לבחור מאמין. דרכו, היהודים, שהכי בזויים, הפכו ליהירים וגאים. והם השיגו את הרצונות שלהם והגיעו לכל מה שרצו. וזה קרה פתאום, עוד לפני שהם שהבינו זאת. וכמה מאמינים ראויים מצייתים בענווה לקוף השפל ביותר מבין הנוכלים. וזה לא קרה דרך המאמצים שלהם, אלא באמצעות אחד משלנו שעלה בתור שותף שלהם. אוי, למה הוא לא טיפל בהם, בעקבות הדוגמה שנקבעה על ידי מנהיגים ראויים וחסדים? יש להחזיר אותם למקום אליו הם שייכים ולהוריד אותם לשפל המדרגה. שינדדו בינינו, עם השקיות הקטנות שלהם, בבוז והשפלה, מחטטים באשפות אחר סמרטוטים צבעוניים כדי לכסות את מתיהם לקבורה. האנשים העלובים האלה לא ישבו בחברה ולא יצעדו יחד עם האינטימיות של השליט. אלוהים חושף בגלוי את האזהרה כנגד חבורת הרשעים. אל תבחר משרת מביניהם, אלא תשאיר אותם לקללה של המקוללים! כי האדמה צועקת נגד רשעותם ועומדת לבלוע אותם. הפנה את עיניך למדינות אחרות ותמצא כי היהודים הם כלבים מנודים. למה אתה צריך להיות שונה ולהביא אותם קרוב כאשר בכל הארץ שומרים מהם מרחק? באתי לגור בגרנדה, וראיתי אותם משוטטים שם. הם חילקו את העיר ואת המחוזות בכל מקום עם אחד האנשים המקוללים שלהם. הם אוספים את כל ההכנסות, הם לועסים ומכרסמים. הם מתלבשים בבגדים משובחים בזמן שאתה לובש את הכי רע. הם נאמני הסודות שלך, אבל איך אפשר לבטוח בבוגדים? אחרים אוכלים מעט, מרחוק, בזמן שהם קרובים וסועדים היטב. הקוף הראשי שלהם מילא את ביתו בשיש והוביל אליו את מי המעיינות הטובים ביותר. העניינים שלנו עכשיו בידיו ואנחנו עומדים ליד הדלת שלו. הוא צוחק על אלוהים ועל הדת שלנו. למהר לשחוט אותו כמנחה, להקריב אותו, כי הוא דבר יקר. אל תחשוב שלהרוג אותם זו הפרת דת, לתת להם להמשיך זו תהיה הפרת הדת. הם הפרו את הברית שלנו איתם. אלוהים צופה על העם שלו והאנשים של אלוהים ינצחו."[5] אבו-ישאק מתייחס ליהודים כ"קופים" היות ובספר הדת שלו מצוין כי אלוהים שלהם יהפוך יהודים לא נאמנים לקופים. התושבים המזרח תיכוניים של גרנדה הכבושה נענו לקריאה של אבו-ישאק. ב-30 בדצמבר 1066, עקב ההשפלה מהעובדה כי קיים יהודי בעל סמכות עליהם, הם רצחו 4000 יהודים. המתפרעים צלבו את "יוסף הנגיד" ובזזו בתי יהודים.[6] העימותים עם הנוצרים בספרד נמשכו גם במאות השנים שבאו אחר כך. במאה ה-12 ח'ליפות מוואחידון החלה רדיפה אינטנסיבית של הנוצרים אשר עדיין היו תחת שלטונה.[7] עד 1164, מה שנותר מהאוכלוסייה הנוצרית הד'ימית בגרנדה, הושמד. הבשורה הגדולה הגיעה במחצית השנייה של המאה ה-15, עת התקדמו הנוצרים עוד ועוד דרומה תוך שחרור אזורים רבים בספרד. גרנדה, ששכנה בקצה הדרומי ביותר של חצי האי, נשארה המעוז האחרון של הכובשים. למעשה, חרף העובדה כי היה זה אזור הנדרש לשלם מס, השחרור של גרנדה נדחה בכ-200 שנה: מוקפת בטופוגרפיה הררית עם הים מאחוריה, הייתה גרנדה מבוצרת היטב, בלתי נגישה ומבודדת משאר איבריה. יתר על כן, התלקחו עימות פנים נוצריים, כאשר קסטיליה, אראגון ופורטוגל נלחמו על השפעה. בשנת 1469 נישאו המלך פרדיננד מאראגון והמלכה איזבלה מקסטיליה, ובכך קבעו למעשה את איחוד ספרד. לא עבר זמן רב עד שהזוג, במיוחד המלכה - קתולית אדוקה - החלו להביט אל עבר האמירות הזאת בדרום. ביום חג המולד 1481 הסתערו הכובשים המזרח תיכונים של גרנדה על מבצר נוצרי בזאהרה הסמוכה ושחטו את כל הנוכחים; פרדיננד ואיזבלה הכריזו על מלחמה, בכדי ש"הנצרות תסיים סוף סוף את האיום המתמשך הזה בשעריה", כפי שהם כתבו לאפיפיור; ו"הכופרים הללו של ממלכת גרנדה יגורשו מספרד" אחת ולתמיד.[8] לאחר עשור של מערכות צבאיות ומצור, שוחררה לבסוף גרנדה ב-2 בינואר 1492. המלך הכריז כי הממלכה חופשית לאחר יותר מ-780 שנה, פעמוני כנסיות פעלו בכל רחבי אירופה לציון ההצלחה, והדלת האחורית שדרכה נכנסו הפולשים העוינים לפני מאות שנים נסגרה סופית. במשך מאות שנים לאחר מכן, שחרור ספרד נחגג על ידי הצגה של בובה של נביא הכובשים, לפני שזו התפוצצה בזיקוקים. למרות שוועידת וותיקן השנייה אסרה את המנהג בשנות ה-60 של המאה ה-20, הוא ממשיך להתקיים בכפרים הקטנים של חצי האי. [1] Reinhart Dozy, Spanish Islam: A History of the Muslims in Spain, translated by Francis Griffin Stokes (Goodword Books, 2001), p. 523. [2] Paul Johnson, A History of the Jews (Perennial Library, 1987), p. 178. [3] Bernard F. Reilly, The Kingdom of León-Castilla under King Alfonso VI, 1065-1109, Library of Iberian Resources Online, chs. 10–12, http://libro.uca.edu/alfonso6/index.htm [4] Richard Fletcher, Moorish Spain (University of California Press, 1992), p. 108. [5] Darío Fernández-Morera, The Myth of the Andalusian Paradise (ISI Books, 2016), pp. 182-3. [6] Richard Gottheil and Meyer Kayserling, “Granada,” Jewish Encyclopedia (1906), http://jewishencyclopedia.com/articles/6855-granada [7] Scott, Emmet, The Impact of Islam (New English Review Press, 2014), p. 84. [8] O’Callaghan, Joseph F., Reconquest and Crusade in Medieval Spain, (University of Pennsylvania Press, 2004), p. 8.
