מה הוביל לימי הביניים במערב?

מה הוביל לימי הביניים במערב? התפיסה הרווחת טוענת שהברברים הגרמניים הפילו סופית את האימפריה הרומית המערבית במאה ה-5 ובכך החלו 1000 שנות "תקופת חושך", האופיינית בפנטיות דתית, מחלות, מלחמות, פאודליזם, פיגור וחוסר התפתחות טכנולוגית וחברתית. ראייה מעט יותר מורכבת אומרת שבבסיס ימי הביניים המוקדמים נמצאות הפלישות הברבריות, הנצרות והמורשת של האימפריה הרומית. סביר להניח כי ימי הביניים לא הייתה תקופה שהיה רצוי לחיות בה, אולם גם ההיסטוריונים העוסקים בתקופה מצביעים על כך שהיא לא הייתה כה חשוכה כפי שנהוג להציג.

בפעם הקודמת הצגנו את המיתוס שבזמן שהמערב שקע בפיגור, המזרח התיכון סביב בגדד וספרד הכבושה היו בסוג של "תור זהב" המאופיין בקדמה והתפתחות מדעית ותרבותית. יתר על כן, ציינו בקצרה כי בניגוד לתפיסת הנרטיב הפרוגרסיבי המקובל, הג'יהאד והכיבושים מכיוון המזרח התיכון היו למעשה אלו שהביאו למצב העגום של ימי הביניים. נבחן עתה טענה זו.

עד המאה ה-18 האמינו החוקרים כי התרבות הקלאסית הגיעה לסופה עם התפרקותה של האימפריה הרומית המערבית ב-476. אולם במהלך המאה ה-18 התפתח והתמקצע המחקר ההיסטורי אשר הפך להיות יותר מכרוניקת אירועים והתרחשויות, והחוקרים הבינו שה"ברברים" אשר כבשו את האימפריה המערבית מעולם לא תכננו להרוס את התרבות או החברה הרומיות. על כן עלתה השאלה מה באמת הוביל לסופה של התרבות הקלאסית. גם הממצאים הארכיאולוגים ותרגומים של יותר ויותר טקסטים מהמאות ה-5-10 החלו להציג תמונה שונה, ולהוכיח כי התרבות היוונית-רומית לא רק ששרדה את הפלישות הברבריות של המאה ה-5, אלא שבמאה ה-6 היא אף חוותה סוג של תחייה במקומות כגון גאליה וספרד. עדיין, הסוף לתרבות הרומית אכן הגיע, נראה כי מתישהו במהלך המאה ה-7. רק החל ממאה זו הפך המערב להיות בעל מאפיינים מובהקים של ימי הביניים. נשאלת השאלה מה גרם לכך, במיוחד בהתחשב בעובדה שהשליטים הברבריים הצליחו לנהל בהצלחה את החברות העירוניות במשך 200 שנים, בעיקר במקומות כמו צפון אפריקה וספרד? שאלה מחקרית זו הפכה למרכזית בתחילת המאה ה-20, וקיבלה התייחסות משני היסטוריונים מובילים של התקופה - אלפונס דופש האוסטרי ו-אנרי פירן הבלגי. שניהם בדקו לעומק את החברות הגאליות והאיטלקיות של המאות ה-5 וה-6 ודחו בכל תוקף את הטענה כי היו אלו הברברים אשר הובילו לימי הביניים במערב במאה ה-5. דופש ראה "נסיגה" מסוימת במהלך המאות הללו והאמין כי שהגרמנים הללו לא היו מסוגלים בסופו של דבר לנהל חברה עירונית במשך תקופה ארוכה של מאות שנים, חרף ניסיונותיהם לשמר את התרבות הרומית.

פירן חקר פחות או יותר את אותם המקורות והממצאים כמו דופש, וראה בבירור כי "תקופת האופל" לא החלה לפני המחצית הראשונה של המאה ה-7. עם זאת, בניגוד לדופש, הוא לא מצא עדויות לשקיעה הדרגתית, והסוף לתרבות הקלאסית היה די פתאומי. כך, בשנות ה-20 המוקדמות של המאה ה-20 הוא הציג חידוש מחקרי שנוי במחלוקת, לפיו התרבות והחברה הרומית הושמדו דרך כיבושי הג'יהאד מהמזרח התיכון. שודדי ים ופושטים סרצנים חסמו באמצע המאה ה-7 את הים התיכון ובלמו כל מסחר בין מערב אירופה ללבנט. ערי איטליה, גאליה וספרד, אשר היו תלויות במסחר זה לצורכי שגשוגן, החלו לשקוע. המלכים הגרמניים איבדו את מיסי המסחר ובכך גם מכוחם והשפעתם, בזמן שבעלי השפעה מקומיים החלו לעלות בכוחם ולהשתלט על הפרובינציות. אלו היו הברונים של ימי הביניים. התזה הזו עוררה ויכוחים רבים, והדיון מעולם לא נפתר או נגמר עד היום. עם השנים הייתה תמיכה מסוימת באקדמיה בתזה, אולם בשנות ה-80 כבר היה קונצנזוס כללי, לפחות בעולם דובר האנגלית, כי התזה הופרכה לחלוטין, ופחות ופחות ספרים החלו לאף להזכיר אותה או את פירן. הקונצנזוס הסתמך במידה גדולה על הממצאים הארכיאולוגיים של שנות ה-60 וה-70, שהראו כי במזמן שהתרבות הקלאסית השתמרה במאות ה-5 וה-6, עדיין הייתה ירידה בכלל התחומים החל מהמאה ה-5 ואילך. השיא הגיע ב-1982 עת המבקרים הגדולים של פירן פרסמו את הספר "מוחמד, קרל הגדול והמקורות של אירופה", בו נטען כי כבר באמצע המאה ה-6 היו הכלכלות של איטליה, ספרד וצפון אפריקה בשפל מדרגה. יחד עם זאת, כיום ברור שלמחקר זה היו לא מעט בעיות שכן היה בעל היקף מצומצם מאוד והסתמך בעיקר על עדויות מאיטליה בלבד. הטענות לנפילה הכלכלית של צפון אפריקה לפני המאה ה-6 הינן חסרות בסיס. בהיקף רחב יותר, הבודק גם את גאליה, צפון אירופה, בריטניה וספרד, אנו מוצאים קהילות קלאסיות משגשגות גם במאות ה-5 ובעיקר ב-6 ותחילת ה-7. למעט אולי ספרד, הקהילות הללו לא היו מרכזי התרבות הקלאסית, בשום תקופה. העדויות הארכיאולוגיות מראות כי למעט איטליה, ראתה מערב אירופה של מאות אלו עלייה באוכלוסייה, תרבות ומסחר. הערים גדלו, חזרה הבנייה באבן, פותחו טכנולוגיות חדשות ואזורים חדשים כגון אירלנד, אזור סקוטלנד ומזרח וצפון גרמניה, אשר התקרבו לתרבות הלטינית יותר מכל התקופות הקודמות.

כך, הייתה התזה של אנרי פירן אחת החשובות ביותר במאה ה-20, אך מצונזרת בהוגים רבים כיום. פירן מציג כי השינויים בחלק הצפוני של מערב אירופה לא נבעו כל כך מהפלישות הברבריות כמו מהכיבושים שהגיעו מהמדבריות. "ללא הדת המזרח תיכונית, האימפריה הפרנקית כנראה לא היתה קיימת מעולם, וקרל הגדול, ללא הנביא, היה בלתי מתקבל על הדעת". דהיינו, הוא דחה את הרעיון כי פלישות הברברים במאות ה-4 וה-5 גרמו הן שהביאו לדעיכה המאפיינת את ימי הביניים. במקום זאת, הכיבוש המזרח תיכוני של צפון אפריקה, המזרח וספרד הפך את הים התיכון למכשול, שניתק את מערב אירופה מהמזרח, דבר שאפשר לקרולינגים, ובמיוחד לקרל הגדול, ליצור צורת ממשל חדשה, מערבית מובהקת. ימי הביניים לא החלו בתקופה המיידית שלאחר נפילת האימפריה, ומקומות רבים במערב המשיכו לשגשג, כאשר הדעיכה החלה רק באמצע המאה ה-7. "הברברים", לעומת אחרים, לא כפו את שפתם, החוקים והמנהגים שלהם על רומא, אלא ביקשו להשתלב בתרבותה ולהמשיך את קיומה.[1] המערכת הפוליטית והכלכלית שהקים קרל הגדול נבעה מהקשיים המסחריים שנוצרו ומהניתוק עם קונסטנטינופול. אכן, תקופה זו מאופיינת בשודדי ים מזרח תיכוניים באזור הים התיכון, אשר מעבר לתפיסת אוניות לקחו מאות אלפי עבדים,[2] ופשטו על אזורים רבים בדרום אירופה, ברמות שאזורי קו החוף רוקנו מבני אדם וכלכלת הדייג בים התיכון כמעט והופסקה. ניתן לטעון כי חוסר הגישה לים התיכון קידם יותר מכל דבר אחר את מה שמכונה ימי הביניים. עדויות ארכאולוגיות שהתגלו עוד בשנות השמונים, במיוחד של ספינות מסחר בים התיכון, מוכיחות את אמיתות התזה של פירן,[3] אולם היות והתזה נוגדת את הנרטיב הפרוגרסיבי, הפך פירן לאחד הקרבנות המוקדמים של תקינות פוליטית, והוא לא זכה לבמה הראויה לו.

עם זאת, לאחרונה קיים סוג של רנסנס קטן לתזה זו, ובשנת 2012 פרסם ההיסטוריון אמט סקוט את הספר "מוחמד וקרל הגדול, בחינה מחודשת: היסטוריה של פולמוס", שבו הוא סוקר שפע של מחקרים אקדמיים עדכניים התומכים בתזה של פירן. הוא מציין גם כן במיוחד את הממצאים הארכאולוגיים, שנעלמים לפתע בין המאות השביעית והעשירית - תקופת הכיבוש של המזרח התיכון, צפון אפריקה ודרום אירופה, והבידוד המסחרי והתרבותי של היבשת. מן הראיות עולה כי הפולשים המזרח תיכוניים גרמו להרס רב.[4] סקוט מצביע על הפריחה המסחרית במאות ה-5 וה-6, ועל מאות מבנים ידועים של הויזיגותים, ואפילו מציין כי האדריכלים החזירו בתחילת המאה ה-7 טכניקות מתקדמות של עבודות אבן; המבנים הללו, כך מסביר סקוט, היו "מעולים בהרבה, מבחינה טכנית ואמנותית, ליורשיהם במאה העשירית". למעשה, המורשת האדריכלית הוויזיגותית העשירה עומדת בניגוד בולט ל"העדר מוחלט של כל ארכאולוגיה במאתיים השנים שלאחר מכן". רק באמצע המאה העשירית מופיעות עדויות וממצאים חדשים.

זאת ועוד, מערב אירופה, אשר עמדה במרכז התזה של פירן ומבקריו, אינה מספיקה. חשוב לזכור כי למעט איטליה ואולי ספרד לא היו שאר אזורי מערב אירופה מרכזים רומיים חשובים. האימפריה הרומית הייתה תרבות ים תיכונית עם צפון אפריקה כאזור מרכזי. המרכזים הגדולים, התרבותיים, הדמוגרפיים והכלכליים של האימפריה היו במזרח: קונסטנטינופול, אלכסנדריה, אפסוס ואנטיוכיה. רומא הייתה העיר המרכזית היחידה במערב.[5] לכן, בעת בחינת נפילת התרבות הקלאסית יש להתמקד גם במזרח, גרעין התרבות הקלאסית. פירן לא עשה זאת, כנראה בגלל התפיסה היורו-צנטרית של תקופתו. גם אם ניתן לדון לגבי המערב, לא יכול להיות שום ספק כי נפילת הציביליזציה במזרח התרחשה בעקבות מסעות הג'יהאד של המאה ה-7.

הספר שמבקר את פירן מ-1982 מתייחס לכך באופן מוזר, ובזמן שהוא מכיר בהרס הערבי של הלבט ואף בתחילתה של "תקופת האופל" בצפון אפריקה, הוא משתדל לטעון כי הרס התרבות המזרחית נבע יותר באשמת הפרסים ועל כן התרבות הקלאסית, לפחות באסיה הקטנה, כבר הייתה בשקיעה לפני הגעתו של הג'יהאד. בפועל, בזמן שהאימפריה הביזנטית אכן הוחלשה על ידי המלחמות עם פרס החל מ-612, היא עדיין הייתה תוססת ועוצמתית אשר הצליחה לחזור לעצמה לפני הגעתם של הג'יהאדיסטים והרס האזור. זאת ברור גם מהעדויות הארכיאולוגיות.

מעניין להוסיף כי התקופה שבין המאות ה-7 וה-10 היא הדלה ביותר מבחינה ארכיאולוגית ועליה ידוע מעט מאוד, אך ללא ספק ברור כי התרבות הקלאסית לא הייתה כבר קיימת בתקופה זו, והיה זה בהחלט "תקופת אופל" ללא התפתחות רבה. הארכיאולוגיה גילתה, עם זאת, כי ריקנות זו במהלך מאות אלו לא הייתה מוגבלת למערב אירופה והייתה רחבה גם במזרח שנפל לג'יהאד בסוריה ומסופוטמיה, וגם במצרים וצפון אפריקה. היה זה אזור הליבה של הח'ליפות במהלך המאות הללו ושל מה שנקרא "תור הזהב" המזרח תיכוני. לפי הסיפורים הללו, היינו מצפים למצוא מסגדים מפוארים, ארמונות, בתי מרחץ וכו' הנמצאים במרכז מטרופולין משגשג. הארון א-רשיד המפורסם מוכר בתור מי שהנהיג את בגדד במאה ה-9 בה היו לכאורה מעל למיליון אנשים. בקורדובה, מרכז האמירות הזאת בספרד, היו לכאורה חצי מיליון אנשים. ועדיין יש מעט מאוד ממצאים ארכיאולוגיים מתרבות "מפוארת" זו. ממצאים אקראיים מגיעים בעיקר מאמצע המאה ה-7. אחריהם אין כמעט כלום במשך 300 שנים. הממצאים חוזרים רק באמצע המאה ה-10.

כך, מראות העדויות שעוד בתחילת המאה ה-7 הייתה התרבות הרומית חיה ותוססת, בין אם במזרח צפון אפריקה או באירופה אפילו במקומות כמו גאליה וספרד. והתרבות הזאת אף המשיכה להתרחב גם לאזורים שהלגיונות הרומיים מעולם לא הגיעו אליהם, ולטינית ויוונית נלמדו עתה גם באלבה במזרח גרמניה וצפון סקוטלנד.

כאשר בוחנים מאפיינים ואירועים נוספים של התקופה, ניתן להצביע על לא מעט דברים נוספים התומכים בפירן וסקוט. צפון אפריקה ובעיקר מצרים הייתה מקור התבואה המרכזי של הים התיכון. סוריה, הלב האינטלקטואלי באימפריה הקלאסית. בתוך עשרים וחמש שנים של כיבושי הג'יהאד במאה ה-7, הציביליזציה הקלאסית איבדה את היכולת שלה להאכיל את עצמה ואיבדה את מרכז החשיבה הגדול ביותר שלה. צפון מצרים, שהתפארה פעם בחקלאות שלה, הפכה ללא יותר מאזור מרעה לעזים, איכות חיים עלובה ממנה מצרים לא יצאה עד היום. אכן, הכובשים באו מתרבות של מרעה ולא חקלאות. כל זה הרס את הנצרות הקלאסית, והנצרות שיש לנו כיום היא צל של הנצרות המקורית. הרומאים הברברים לא גרמו לימי הביניים. הם לא היו טיפשים מכדי ללמוד וליישם את המשפט הרומי. למעשה, הם ניסו לשמר ולקדם בתרבותם את המאפיינים הקלאסיים.[6] הגרמנים הללו היו אנשים מאוד אינטליגנטים, ולא חפצו בהרס טוטלי כפי שמלמדים במקומות רבים. יחד עם הכנסייה הם ניסו להמשיך את המסורת הרומית, והמסחר כאמור פרח למדי בתקופה זו. הם אימצו את ערכי רומא, את מערכות החינוך שלה, את תרבותה, את ההיררכיות שלה ואת המבנים המנהליים שלה.

ישנה נקודה נוספת שהחוקרים של המאה ה-20 התעלמו ממנה: המאפיינים יוצאי הדופן של דתם של הג'יהאדיסטים, השריעה, והתפיסות הגאו-פוליטיות שלה. החוקרים שהתעלמו מהתזה של פירן נהגו להחשיב דת זו באותן המסגרות כמו דתות אחרות, בטח שלא כאלימה יותר. המציאות היא שלדוקטרינה דתית זו הייתה השפעה פוגענית על הים התיכון, בשונה מכל דבר אחר שקדם לו. הפשיטות האין סופיות של שודדי הים הג'יהאדיסטיים ותפיסות העבדים ההמוניות גרמנו לנטישה אדירה של ישובים בדרום אירופה שהיו קיימים עוד מהתקופות הקלאסיות, כאשר התושבים ברחו אל המצודות בתוך היבשת – הטירות הראשונות. הפשיטות הובילו לנטישת מערכות החקלאות הקלאסיות ומערכות ההשקיה המתקדמות שלהן, ולהיווצרות טין לאורך חובי הים התיכון.

כפי שצוין, הסהר הפורה וצפון אפריקה, גם אזור לוב, היו אזורי חקלאות פוריים ומגוונים אתנית ותרבותית. הייתה זו תוצאה של ההשקעה הרומית בשיפורים של האדמה: אמות מים, טרסות, השקיה, דרכים ותחזוקתם, עצי זית - כל אלה סיפקו הרחבה של שטחים חקלאים וצמיחה באוכלוסייה. בשיאה הייתה האימפריה הרומית כ-45 מיליון איש, מתוכם 25 באירופה. בצפון אפריקה היו כמעט 11 מיליון. ב-735, לאחר הכיבוש המזרח תיכוני, היו בצפון אפריקה רק כ-8 מיליון איש, זה לא עלה שוב על 11 מיליון עד אחרי 1815, דבר שמרמז מספר דברים על אופי המערכת של הכיבוש ותוצאותיו. ללא ספק, "הזמנים האפלים" התקיימו במקביל גם בצפון אפריקה. אך הפגיעה במסחר והכלכלה לא הייתה ההשלכה היחידה, כאשר חוסר הגישה לפפירוסים במצרים פגע ביכולות האוריינות של האירופאים. כך למעשה, הופעל "ג'יהאד כלכלי" מכוון נגד אירופה לצורכי היחלשותה, המטבע נחלש ואירופה חזרה יותר לתחום של סחר חליפין, כאשר המסחר היחידי שהושאר לה הסתמך על פרוות, עצים וחרבות.

למעשה, אירופה במידה רבה הייתה תחת מצור במהלך כל ימי הביניים. העדויות ההיסטוריות והארכאולוגיות מציגות מינימום 550 קרבות ומערכות נגד הנוצרים. הקרבות בטור, לפנטו, שערי וינה, הפלישה לגיברלטר, כל אלו דוגמאות בודדות בלבד לפלישות שהאירופאים היו חייבים להתמודד איתן. באחת הפלישות לספרד דאגו הפולשים להקים הר מהראשים הכרותים של האבירים. מלחמות הבֶּרְבֵּרִים של צפון אפריקה תפסו אין ספור נוצרים לעבדות בגבולה הדרומי של אירופה, ולמעשה הקהילה הנוצרים נעלמה לחלוטין מאזור זה של העולם. אזור השליטה של ביזנטיון התמוטט, ולאחר מכן החל גם תורה של דרום-מזרח אירופה. ההתקפות, פשיטות העבדות והכיבושים נמשכו ללא חרף ולא פסקו במשך מאות שנים, ולמעשה הרנסנס התאפשר כי המשכילים של קונסטנטינופול הצליחו לברוח למערב לאחר נפילתה, ורק אחרי שכוחם של המזרח תיכונים החל לרדת בעקבות סדרת תבוסות. כל זאת בתקופת "תור הזהב" לכאורה של בגדד.

המגיפה השחורה החלישה את כלכלות אירופה על ידי הריגת אחד מכל שלושה בני אדם, אך הסיבה שימי הביניים נמשכו תקופה כה ארוכה היא במידה רבה בזכות הג'יהאד. תרבויות נוצריות וקלאסיות ברחבי אירופה, אפריקה והמזרח התיכון נעלמו ונהרסו דרך החרב - דבר שרוב ספרי ההיסטוריה אינם ממהרים לציין כיום. מסעות הצלב החלו בתגובה לתוקפנות המזרח תיכונית, ועדיין הקמפיינים שלהם החווירו בהשוואה לברוטליות של הג'יהאד, שגרם למותם ושעבודם של מיליונים.

[1] Henri Pirenne, Mohammed and Charlemagne (Mahomet et Charlemagne: Byzance, Islam et Occident dans le haut Moyen Age), 1937. https://www.questia.com/read/73972933/mohammed-and-charlemagne [2] Paul Baepler, White Slaves, African Masters: An Anthology of American Barbary Captivity Narratives, University of Chicago Press, 1999; see also Robert C. Davis, Christian Slaves, Muslim Masters: White Slavery in the Mediterranean, The Barbary Coast, and Italy, 1500-1800, Palgrave Macmillan, 2003. [3] Richard Hodges and David Whitehouse, Mohammed, Charlemagne, and the Origins of Europe, The Pirenne Thesis in the Light of Archaeology, Cornell University Press, 1983.

[4] Emmet Scott, Mohammed and Charlemagne Revisited: The History of a Controversy, New English Review Press, 2012.

[5] Patrick J. Geary, Before France and Germany: The Creation and Transformation of the Merovingian World, Oxford University Press, 1988, pp. 8-9.

[6] Yitzhak Hen, Roman Barbarians: The Royal Court and Culture in the Early Medieval West, Palgrave Macmillan, 2007.