איוואן האיום, קרב קוליקובו והעימות עם הטטרים.

איוואן האיום, קרב קוליקובו והעימות עם הטטרים. בדומה ל-ולאד המשפד עליו שוחחנו בפעם הקודמת, איוואן הרביעי, הנודע כ"איוואן האיום" (1530-1584), הוא דוגמה נוספת של נוצרי מימי הביניים - אורתודוקסי דתי אדוק - שזכור בעיקר כמפלצת צמאה לדם, וכעריץ מובהק אשר אפילו הרג את בנו. גם בתקופות של הצארים לא נבנו שום מונומנטים לכבודו. עם זאת, פחות יודעים ומלמדים כיום שכמאתיים שנה קודם לכן, החל בסביבות 1300, הייתה רוסיה תחת העול של הטטרים בעלי הדת המזרח תיכונית, ששעבדו והתייחסו באכזריות לרוסים בשם הג'יהאד. גם אחרי 1480, כאשר השתחררו הרוסים מהשליטה הטטרית, וכן במהלך כל תקופת שלטונו של איוואן, החאנות הטטרי של קרים יזם מספר רב של פשיטות הרסניות של תפיסת עבדים אל תוך רוסיה; רק במהלך שלטונו של איוואן מאות אלפי סלאבים נחטפו ונמכרו לעבדות לאוכלוסיות מזרח תיכוניות. מאות שנים של עריצות ואכזריות גם בידי המונגולים בעלי אותה הדת המזרח תיכונית ובעלי הברית הטורקיים שלהם הפכו את רוסיה לארץ שבה הרודנות נתפסה כנורמה ואילו חיי אדם היו לזולים", אומר היסטוריון אחד. "זה אולי לא צירוף מקרים שהדברים האלה השתלבו באופי הרוסי" - לרבות של איוואן.

אכן, חשוב להבין כי איוואן לא התכוון להתחיל לחסל את כוחות הדת המזרח תיכונית מיד עם תחילת שלטונו. אולם לאחר סדרה של פשיטות גדולות על הנסיכות של מוסקבה מצד החאנות של קאזאן, אסטרחן וחצי האי קרים אשר לקחו שלל ועבדים רבים, הפך איוואן לנחוש לנקום.[1] ב-1571, בשיתוף הטורקים, אפילו שרפו את מוסקבה ועמה אלפי אנשים נשרפו בחיים. אלו היו אויביו העיקריים במהלך כל שנות שלטונו. יש לציין אפוא כי "מלחמת ההתפשטות" של איוואן לא הייתה אימפריאליסטית בבסיסה, אלא לוחמת התגוננות שנקטעה בסופו של דבר. במילים אחרות, מטרתו הייתה לחסל את האויב על-מנת שלא יהיה צורך להתגונן ממנו, ושיהיו שטחים רבים בהם ניתן יהיה גם לסגת במידת הצורך על-מנת להמשיך להילחם.

ומה לגבי הרקע ההיסטורי לאגרסיביות הטטארית? החל מ-1359 אורדת הזהב הטורקו-מונגולית החלה לאבד מכוחה עקב עימותים פנימיים, והנסיכות של מוסקבה החלה להתנגד לשליטתה ולדרוש עצמאות. כך, החליט החאן ממאי בעל הדת המזרח תיכונית לצאת ב-1380 למסע צבאי עם 100 אלף לוחמים על-מנת "להמיר את דתם של הרוסים".[2] הרוסים הסכימו לאתגר, אמרו כי החרבות שלהם "יהיו למבחן למען האדמה הרוסית והאמונה הנוצרית", נגד "השריון של המוסלמים".[3] נסיך מוסקבה דמיטרי דונסקוי, מאבותיו של איוואן האיום, הוביל כוח של כ-50 אלף חיילים לקרב קוליקובו ליד נהר ה-דון ויובלים אחרים, שם התחייב למות למען הנצרות לפני כל השאר,[4] וכי עדיף למות בקרוב מאשר להיות כעבד של המזרח תיכונים.[5] שני הצבאות היו כה גדולים שהשתרעו על פני יותר מ-12 ק"מ. הנוצרים הציבו עצמם באופן מתוחכם בין הנהרות למבצרים הצפופים, ובכך הגבילו רבות את יכולות התמרון והאיגוף של הפרשים הטטריים.

דמיטרי אמר: "אני לא אגן על הפנים שלי ולא אסתתר מאחור, שכן כולנו אחים נלחמים ביחד. "אני רוצה למות למען הנצרות לפני כל אחד אחר, במעשים ובמילים, כך שכל האחרים שרואים את זה יהפכו לנועזים גם כן."

קרב קוליקובו החל ב-8 בספטמבר 1380. המקורות מספרים כי היה זה קרב עקוב מדם: "דם זרם כמו גשם כבד והיו הרוגים רבים משני הצדדים". הצבא הרוסי היה אומנם קטן פי 2, אולם נכתב כי לחמו בפראיות עקב הזוועות שחוו מהטטרים. כפי שהבטיח, דמיטרי עצמו לחם בחזית והרג רבים, וכן נפצע בעצמו פעמים רבות.

לאחר שעות של לחימה קשה, חרף אבדות רבות ונחיתות מספרית הצליחו הרוסים להביס את אויבם בזכות מתקפת פתע של פרשים, אשר הסתתרו ביערות הצפופים ליד, והשיגו ניצחון ראשון על הטטרים אחרי 150 שנות דיכוי. קוליקובו שבר את מיתוס הצבא המונגולי הבלתי מנוצח, והביא כבוד רב למוסקבה. עם זאת, עצמאות מלאה הגיעה רק כמאה שנה מאוחר יותר, ולאחר התארגנות מחודשת, פלשו הטטרים ב-1382 למוסקבה, כמעט שרפו את העיר לחלוטין, והשאירו אחריהם 24 אלף הרוגים. אולם עדיין, הייתה זו נסיכות מוסקבה העמידה אשר גרמה לקשיים הגדולים ביותר של האורדה.

ב-1409 הפסיק נסיך מוסקבה וסילי הראשון לשלם את הג'יזיה, מס גולגולת שהוטל על הנוצרים, וקיבל אזהרה מהאמיר אדיגי כי תהיה מלחמה והנוצרים יושמדו,[6] ואכן מאוחר יותר הוא הגיע לטבוח, לבזוז ולשרוף, כולל במוסקבה, אם כי הוא לא הצליח לכבושה. עם זאת, לתוצאות קרב קוליקובו הייתה השפעה גם את תוך התקופה הזאת, והנסיכות של מוסקבה המשיכה להתחזק. ב-1478 איוואן ה-3, אביו של איוואן האיום, שוב סירב לשלם את הג'יזיה בתמיכת אנשי הדת אשר רצו לשמר את כבוד הנצרות, ושנתיים לאחר מכן יצא חאן אחמד עם צבא עצום להענישו. הלוחמים הרוסים נדרשו "לעשות את כל ההקרבות הנדרשות בכדי לשים קץ לשרפות ולביזה של בתיהם, הריגת ילדיהם, התעללות בנשותיהם ובבנותיהם - דברים שגם ארצות גדולות אחרות סובלות באותה העת מידי הטורקים, כגון בולגריה, סרביה, יוון".[7] הכוונה הייתה לשמד הרב של העותמאנים בארצות הבלקן באותו הזמן. באוקטובר 1480, בדיוק 100 שנים לאחר קוליקובו, שני הצדדים נפגשו על נהר האוגרה, כאשר לאחר מכן כתבו ההיסטוריונים "בדומה לנפילתה של גרנדה, השחרור הגדול הזה בא רק עשרים ושבע שנים לאחר נפילת קונסטנטינופול, ממחיש את חשיבותו"; "ואז בארץ שלנו הרוסית שוחררנו מעול הכניעה למזרח תיכונים והתחלנו להתאושש"; "כאילו עברנו מחורף לאביב רענן".[8] הייתה זאת העצירה הסופית של החדירה הג'יהדיסטית למזרח אירופה. ועדיין, כפי שראינו לעיל, הפשיטות של החאנות לתפיסת עבדים ורכוש נמשכו במשך מאות שנים גם לאחר העצמאות הרוסית. כבר 70 שנה לאחר הניצחון המשיכו הטטרים "לשפוך את דמם של הנוצרים, לחלל ולהרוס את הכנסיות"[9], ובמקרה אחר "אנסו את הנזירות הצעירות" ו"חתכו את האף, האוזניים, הידיים והרגליים של אלה שלא לקחו בשבי".[10]

חשוב לציין חרף העובדה כי כאשר כבשו הטטרו-מונגולים את רוסיה סביב 1240, הם היו עדיין פאגאנים, אך בתחילת המאה ה-14 דתם הייתה זו של המזרח תיכונים. עיר הבירה של אורדת הזהב, סאראי בוולגה התחתונה, הכילה את כל המוסדות והגופים של דת זו, לרבות השריעה, והשפה הערבית הייתה לנפוצה גם כן. בניית כנסיות ומוסדות נוצריים הופסקו לכמאה שנים, והג'יזיה העבירה משאבים עצומים מרוסיה למישורים, לרבות זהב ועבדים.[11] המונגולים, להם פעם הייתה הערכה לנוצרים על "צניעותם והתנהגויות נעימות אחרות", פסקו את הסובלנות הדתית והחלו עתה לשנוא את הנצרות.[12] לאחר שהמיר את דתו ב-1295, החל חאן מחמוד גאזאן לרדוף נוצרים, במידה רבה עקב לחץ ציבורי, וציין כי מטרתו היא להרוס את הכנסיות, לאסור את החגים האורתודוקסיים, את השירים ואף ביקש לכרות את ראשם של מנהיגים יהודים ונוצרים.[13] הכרזה זו הביא לרדיפה אדירה של נוצרים ויהודים, ובארמניה למשל שירותי כנסייה נאסרו באופן גורף וצעירים עודדו למשוך בזקנים של נוצרים זקנים. כאשר הכריז החאן גם כי הגברים הנוצרים יעברו סירוס ויעקרו להם עין אחת (מה שללא ספק גרם למקרי תמותה רבים בעידן שלפני האנטיביוטיקה), הוא התגאה כי הדבר גרם לרבים מהם להמיר את דתם.[14] ב-1327 בן דודו של סולטאן מוחמד אוזבק חאן שאסר על כל דת אחרת על המונגולים והטורקים למעט זו של המזרח תיכוניים, אשר קיבל את הכינוי "משמיד הנצרות", ביקש מהחאן: "הרשה לי ללכת לרוסים כדי להשמיד את אמונתם הנוצרית, להרוג את נסיכיהם ולהביא לך את נשותיהם וילדיהם." אוזבק הסכים וברא כוח צבאי גדול של פלש בן דודו לרוסיה "ביהירות ובאלימות. הוא קיים רדיפה גדולה של נוצרים, השתמש בכוח, ביזה, עינויים והתעללות".[15] הרוסים, מצדם, היו מודעים לכך שהסיבות לתוקפנות זו הן בעיקר מלחמות דת, וראו עצמם כמגני הנצרות מפני זוועות הדת הזרה של המונגולים.[16] גם בכרוניקות מופיעים עימותים אלו תמיד בקונטקסט דתי.

כיצד קיבלו עליהם המונגולים את הדת המזרח תיכונית? ובכן קשה להצביע על מעבר נקודתי, ונראה כי היה זה הליך הדרגתי. הולאגו חאן, נכדו של ג'ינגיס חאן, היה ידוע בתור אויב מר של אנשי דת זו ואף כינה עצמו "זעמו של אללה" לפני שהשמיד את הח'ליפות העבאסית, בזמן שהיה נינוח יחסית כלפי נוצרים ויהודים. גם אחיו של הולאגו, קובלאי חאן, כתב מרקו פולו, ראה את הניצול של האוכלוסיות הנוצריות והיהודיות, וכן כיצד דת זו סלחה על הרבה דברים שליליים, לרבות רצח ללא רגשות אשם במידה ובוצע בשמה; לכן, היות ודת זו דחתה אותו, הזמין אליו את אנשי "כת הסרצנים", ואסר עליהם רבות בשטחו ממה שהם נהנו ממנו תחת אישור דתם.[17] אולם, כנוודים, היה למונגולים והטטרים הרבה במשותף עם השבטים שבאו לפניהם – הערבים, הבֶּרְבֵּרִים והטורקים, אשר נכנעו לדת המזרח תיכונית ומצאו אותה מתאימה לדרכי חייהם. האויב שלהם תמיד היה "האחר", דהיינו קבוצות אחרות מחוץ לשבט או ל"אומה" שלהם. כנראה שגם המונגולים הבינו לבסוף שהרעיון הנוצרי של מלחמה צודקת אינו מתאים עבורם, כאשר סירובן של אוכלוסיות להיכנע לשליטתם הייתה סיבה מספקת להתחיל לטבוח או לשעבד אותן; לאחר שהוכנעו על ידי המונגולים, רק תשלום מסים שמר על חיי המובסים, וכאן התאימה הג'יזיה בצורה מושלמת.

יש לזכור כי היו להם גם מאפיינים היסטוריים דומים. גם ג'ינגיס חאן, בדומה למייסד הדת המזרח תיכונית, לחם לאחד את שבטיו השונים, ולאחר מכן יורשיו גם דאגו להפנות את האגרסיביות כלפי "האחר". כמו כן, ג'ינגיס פיתח את ה-"יאסה", מעין ספר חוקים שממשיכיו התייחסו אליו ברמה של קדושה.[18] בשני המקרים, "ספרי קודש" אלו דרשו "נאמנות ועוינות": הם הטיפו "לעזור זה לזה - ולהשמיד אנשים אחרים"; הם אסרו לעשות שלום עם כל "האנשים שלא נכנעו"; ואנשים שאינם מונגולים, לפי ה-יאסה, הוגדרו בדיוק כמו ה-ד'ימי בדת השנייה, ונאסר עליהם להחזיק בתארים או להחזיק במונגולי כמשרת או עבד.[19] בקיצור, כפי שאירופאים בני זמנם אמרו רבות על הטורקים: "הטטרים גם אימצו את הדת המזרח תיכונית מכיוון שהייתה זאת דת קלה לאורך חייהם והשלימה אותו, בזמן שהנצרות הייתה דת קשה", אשר אתגרה אורך חיים זה.[20]

[1] Nicholas Riasanovsky, 1993, A History of Russia, 5th Edition, Oxford University Press: New York, p. 147. [2] Halperin, Charles J. 1987. Russia and the Golden Horde: The Mongol Impact on Medieval Russian History. Bloomington: Indiana University Press/ Midland, p.70. [3] Zenkovsky, Serge A., ed. 1974. Medieval Russia’s Epics, Chronicles, and Tales. New York: Penguin/Meridian, pp. 214-5. [4] Dmytryshyn, Basil, ed. 1991. Medieval Russia: A Sourcebook, 850–1700. 3rd ed. Fort Worth: Harcourt Brace Jovanovich College Publishers, p. 181. [5] Zenkovsky, p. 218. [6] Dmytryshyn, p. 183. [7] ibid., pp. 185-6. [8] Halperin, pp. 182-3. [9] Troyat, Henri. 1984. Ivan the Terrible. Translated by Joan Pinkham. London: Phoenix Press, p. 62. [10] ibid., p. 18. [11] Halperin, pp. 7, 26, 77, 93, 120, 123. [12] Bostom, Andrew, ed. 2005. The Legacy of Jihad: Islamic Holy War and the Fate of Non-Muslims. New York: Prometheus Books, p. 79. [13] Stark, Rodney. 2012. The Triumph of Christianity. New York: HarperCollins, p. 210. [14] ibid. [15] Dmytryshyn, p. 178. [16] Halperin, pp. 62, 73. [17] Marco Polo. 2001. The Travels of Marco Polo. Translated by William Marsden and Manuel Komroff. New York: Modern Library, pp. 133-4. [18] Donner, Fred, ed. 2008. The Expansion of the Early Islamic State. Burlington: Ashgate/Variorum, p. 43. [19] Lamb, Harold. 1927. Genghis Khan: The Emperor of All Men. New York: International Collectors Library, American Headquarters, pp. 201-3. [20] Daniel, Norman. 1962. Islam and the West: The Making of an Image. Edinburgh: Edinburgh University Press, p. 155.