על הנפילה של קונסטנטינופל ואחד הכיבושים האכזריים בהיסטוריה.
על הנפילה של קונסטנטינופל ואחד הכיבושים האכזריים בהיסטוריה.
בשנת 1451, בנו של מוראד השני ירש את אביו, הפך לסולטאן מהמט השני והביא לסולטנות את רצונו העז לכבוש את קונסטנטינופול. לא עבר זמן רב עד שקיבל את בקשתו. לאחר למעלה משבע מאות שנות ניסיון, נכנסו 70,000 לוחמי הג'יהאד לעיר הגדולה ב -29 במאי 1453. כשעשו זאת, הביאו לרחובות העיר נהרות של דם. רצחו, אנסו והרסו כל מה שהיה בדרכם. ההיסטוריון סטיבן רנצ'מן מציין כי הם "הרגו את כל מי שפגשו ברחובות, גברים, נשים וילדים ללא הבחנה. הדם זרם כנהרות במורד הרחובות התלולים ממרומי פטרה לעבר קרן הזהב. הטבח נמשך מהזריחה ועד אמצע היום. אבל עד מהרה נרגעה תשוקת הטבח. הלוחמים הבינו כי עבדים וחפצים יקרים יביאו להם רווח גדול יותר".[1]
הכובשים פשטו על מנזרים וכנסיות, ריקנו אותם מתושביהם וגזלו בתים פרטיים. הם נכנסו לאגיה סופיה, שבמשך כמעט אלף שנים הייתה הכנסייה הגדולה ביותר בעולם. המאמינים נאספו בתוך המקום הקדוש כדי להתפלל. קיימת אף אגדה בקרב הנוצרים כי בזמן שהכובשים עצרו את חגיגות תפילת הבוקר, הנזירים אספו את פריטי הקודש ונעלמו אל תוך הקירות המזרחיים של הקתדרה, משם יום אחד יחזרו להמשיך את הפעילות. בפועל, הכובשים רצחו את הזקנים והחלשים, ולקחו את השאר לעבדות. כפי שהמלומד הביזנטי בסריון כתב לדוכס של וונציה ביולי 1453: קונסטנטינופל "נבזזה על ידי הברברים הכי לא אנושיים והאויבים הפראיים ביותר שניתן לדמיין, על ידי חיות הפרא האכזריות ביותר. האוצר הציבורי נלקח, רכוש פרטי נהרס, המקדשים נבזזו מזהב, כסף, תכשיטים, שרידי הקדושים וקישוטים יקרים אחרים. גברים נטבחו כמו צאן, נשים נחטפו, בתולות נאנסו, וילדים נחטפו מזרועות הוריהם.[2]
במקומות רבים לא ניתן היה לראות את האדמה עקב כמות הגופות.[3] כרגיל, כמו בכל הכיבושים של הטורקים, אלה שנרצחו במהלך ההסתערות הראשונית - כולל הזקנים "שנרצחו ללא רחמים" ו"תינוקות שנולדו ברחובות"[4] - היו ברי המזל. שכן, לאחר ששפיכת הדמים נרגעה, הפולשים, המתוארים בין השאר כ"רצים בזעם כמו כלבים", או "כמו חיות בר", "שטו על המקום, וסיפקו את האכזריות הטבעית שלהם ואת חוסר האנושיות עם מעשה אכזרי ותאוותני שניתן לדמיין."[5] הקרבנות - שכללו גם גברים מבוגרים – לא רק שנאנסו בידי קבוצות אלא הוכרחו לבצע גם מעשים משפילים רבים: "הנשים נאלצו לגאול את עצמן בגופן, גברים על ידי ניאוף בידיהם או באמצעים אחרים"; היו כמה שהצליחו לקנות את ביטחונם, אבל אלו שסירבו לשלם או להמיר את דתם נרצחו.[6]
הנזירות תמיד היו מטרה מיוחדת לאנסים מזרח תיכוניים, וגם בקונסטנטינופול המצב לא היה שונה כאשר הם בכוונה חיפשו מנזרים למטרה זו, שכן התחושה הייתה שזאת אחת ההשפלות הגדולות ביותר לנצרות; לאחר מכן מכרו את הנזירות לעבדות.[7]
התאספות הפליטים באגיה סופיה סיפקה ריכוז נוח לכובשים לתפוס כמות גדולה של עבדים ושפחות מין, והטורקים חילקו ביניהם את הנוצרים, אותם הובילו משם ומהמנזרים כמו צאן. לעתים המשעבדים אף לחמו אחד עם השני עבור עבד עשיר או שפחה יפה.[8]
כאשר הסתיימו הטבח והביזה, הורה מהמט השני לאיש דת לעלות על הדוכן הגדול של האגיה סופיה ולהכריז על עליונות דתית. הכנסייה העתיקה המפוארת הומרה; מאות כנסיות אחרות בקונסטנטינופול סבלו מגורל דומה. בזיליקות רבות הוסבו בכוונה לבתי בושת.[9] על המזבחים הקדושים אנסו את הנשים, לרבות בתו של הדוכס הגדול.[10] מיליוני אנשים הצטרפו לשורות הד'ימי; אחרים הפכו לעבדים ונמכרו בשווקים המזרחיים, ורבים נהרגו. לאחר מכן הלך מהמט מן הקתדרלה לשעבר אל הארמון הקדוש, שנפגע ונבזז במידה ניכרת, תוך כדי שהוא דקלם שורה משיר פרסי: "העכביש טווה את הווילונות בארמון הקיסרים; הינשוף קורא לשומרים במגדלים של אפראסיאב".[11]
בעוד העיר הכבושה עדיין בוערת, הפנה מהמט את דעתו מהמלחמה וחיפש קצת רגיעה, ושלח סריס לביתו של לוקאס נוטרס, ודרש מהדוכס הגדול לשלוח לו את בנו בן הארבע-עשרה, הידוע בשל יופיו, המתאים לטעמו של הסולטאן. נוטרס סירב, והסולטן הורה בזעם להרוג את הנער, יחד עם גיסו ואביו. נוטרס ביקש ששני הצעירים יירצחו תחילה, כדי שלא יראו אותו נרצח ויסכימו לתאוותיו הבלתי מוסריות של הסולטאן. מהמט הסכים. לאחר שראשיהם של ששלושתם נערפו, הורה מהמט להניח אתם על שולחן הנשפים שלו.[12] לאחר מכן רצח מהמט בדקירה נער נוסף בן 14 אשר התנגד לרצונותיו.[13] במהלך אותו ה"נשף", פקד להביא אזרחים לפניו, ולחתוך אותם לחתיכות לצורכי בידור.[14]
כמסורתם, הם דאגו להשפיל את הדת הנוצרית כפי יכולתם, והשתמשו בהחתלה באגיה סופיה וכנסיות אחרות כאורוות סוסים; הצלב הגדול נגרר ברחובות לצלילי קללות ויריקות; שרידי הקדושים נזרקו לרחובות גם כן. כך גם בכנסיות אחרות.
לבסוף הובא למהמט ראשו הכרות של האימפרטור קונסטנטינוס האחד עשר. מול הראש הוא אמר "לקחנו את העושר של היוונים, את האימפריה שלהם וחיסלנו את דתם". לאחר מכן פשט את עור הראש הכרות, מילא אותו בסובים ושלח אותו למושלים של פרס וערב להראות שהטורקים הצליחו במה שהם נכשלו בו במשך מאות שנים.[15] ועדיין חשוב לזכור, שבתקופה זו מערב אירופה הייתה חזקה יותר מאשר במאות הקודמות, והצליחה לבסוף לבלום את הטורקים בשערי וינה בתקופות שבאו לאחר מכן. במידה וקונסטנטינופול הייתה נופלת כבר במאה השביעית עם הניסיונות המזרח תיכוניים הראשונים לכבושה והדרך מערבה הייתה נפתחת כבר אז, סביר להניח שגם מערב אירופה הייתה נופלת.[16] לפיכך, קונסטנטינופול אכן הצליחה להציל את המערב בכך שעמדה שנים רבות כל כך מול אויב אכזר, חסר רחמים, התוקף ללא חרף.
נסיים עם שני קוריוזים, אחד מקאברי והשני בנימה חיובית. הראשונה היא כי לפי המסורת של הכובשים, הכיבוש של קונסטנטינופל הוא השלב הראשון בדרך גם לכיבושה של רומא, כך לפי גם שייח מודרני.[17] החיובי יותר הוא כי נראה שהנפילה של קונסטנטינופל הביאה עימה לרנסאנס, היות וגרמה להגירה של אינטלקטואלים יוונים למערב אירופה. עקב הכיבושים של המזרח התיכוניים של שטחים ביזנטיים, כל כך הרבה יוונים החלו לחפש מקלט במערב, עד שהאוניברסיטאות המערביות התמלאו באפלסטונים ובאריסטוטלים במידה חסרת תקדים. דבר זה הוביל לגילוי מחדש של הפילוסופיות והספרות הקלאסית ולפריחה אינטלקטואלית ותרבותית שכמוה לא ראה העולם.
[1] Steven Runciman, The Fall of Constantinople 1453 (Cambridge University Press, 1965), p. 145.
[2] Andrew Wheatcroft, Infidels: A History of the Conflict Between Christendom and Islam (Random House, 2005), p. 195.
[3] Sphrantzēs, Geōgios. 1980. The Fall of the Byzantine Empire: A Chronicle. Translated by Marios Philippides. Amherst: University of Massachusetts Press, p. 130.
[4] Melville-Jones, John R. 1973. The Siege of Constantinople 1453: Seven Contemporary Accounts. Amsterdam: Hakkert, p. 101.
[5] Nicolo Barbaro. 1969. Diary of the Siege of Constantinople. Translated by J. R. Jones. New York: Exposition Press, p. 67.
[6] Account of the Taking of Constantinople Thomas the Eparch and Joshua Diplovatatzes, https://d31kydh6n6r5j5.cloudfront.net/uploads/sites/83/2019/06/Thomas_the_Eparch_and_Joshua_Diplovatatzes_for_MARS_website.pdf
[7] Nicolo, p. 67.
[8] Melville-Jones, pp. 98-9, 123.
[9] ibid. p. 123.
[10] Account of the Taking of Constantinople Thomas the Eparch and Joshua Diplovatatzes.
[11] Steven Runciman, p. 149.
[12] Kinross, Lord, The Ottoman Centuries: The Rise and Fall of the Turkish Empire, Morrow Quill Paperbacks, 1977, p. 115-6.
[13] Gibbon, Edward, The Decline and Fall of the Roman Empire. Vol. 2. Chicago: University of Chicago, 1952, p. 552.
[14] Melville-Jones, p.124.
[15] ibid. pp. 104, 130.
[16] Norwich, John Julius. 1997. A Short History of Byzantium. New York: Vintage Books, p. 101.