"תור הזהב" המזרח תיכוני.
"תור הזהב" המזרח תיכוני.
הפריחה של התרבות המזרח תיכונית במאות ה-8 עד ה-14 היא אגדית בנרטיב המוצג היום. לפי נרטיב זה בתקופה זו המציאו בין היתר את האלגברה, את האפס, ואת האצטרולב (כלי ניווט עתיק). פותחו גם חידושים בחקלאות. הם שמרו על הפילוסופיה האריסטוטלית בעוד שאירופה פיגרה לכאורה בימי הביניים של אמונות תפילות לאחר נפילתה של האימפריה הרומית. כמעט בכל התחומים, לפי הנרטיב, המזרח תיכונים עברו את הישגיהם של בני דורם באירופה ובמקומות אחרים. ברק חוסיין אובמה, אותו "היסטוריון דגול" שדאג לציין כי המילה "איסלאם" מגיעה מהמילה "סאלאם" (שלום),[1] אמר בקהיר ב-2009 כי "תור הזהב" הזה "נשא את אור הלמידה במשך מאות שנים, וסלל את הדרך לרנסנס ולהשכלה באירופה"; הוא פיאר את "החדשנות בקהילות מזרח תיכוניות שפיתחו את האלגברה, את המצפן המגנטי שלנו ואת כלי הניווט, את שליטתנו בעטים והדפסה, את הבנתנו כיצד המחלה מתפשטת וכיצד ניתן לרפא אותה".[2]
היסטוריון אמתי לעומת זאת, ואחד המוחות הגדולים של דורנו, פרופ' ויקטור דייויס הנסון, התייחס לדברי ההבל הללו: "בנאומו בשבוע שעבר בקהיר הכריז הנשיא אובמה שהוא 'תלמיד של להיסטוריה'. אבל חרף תדמיתו של אובמה כאינטלקטואל משכיל, הוא חסר יכולות היסטוריות הן בעובדות והן בפרשנות. ... אובמה ... טען כי 'המזרח תיכון ... נשא את אור הלמידה במשך מאות שנים, וסלל את הדרך לרנסנס של אירופה'. שהתרבות המזרח תיכונית של ימי הביניים ... לא הייתה קשורה כלל לגילויים המחודשים באירופה של הערכים היווניים והלטיניים הקלאסיים. האירופים, הסינים וההודים, לא מזרח תיכונים, המציאו את רוב פריצות הדרך עליהן נתן אובמה את קרדיט. ... הרבה מן הרנסנס, למעשה, היה מבוסס על בריחה גדולה של חוקרים ביזנטיים דוברי יוונית מקונסטנטינופול למערב אירופה כדי להימלט מתוקפנות הטורקים. הוגים רומנטיים רבים של הנאורות האירופאית ביקשו למעשה להרחיב את החירות שפיתחו למדוכאים שתחת שלטון פונדמנטליסטי מזרח תיכוני במזרח ובדרום אירופה."[3]
אכן, שנאת הציביליזציה המערבית, והדחף המקביל לפאר כל דבר שמחוצה לה, במיוחד אם אפשר לתאר אותו כ-קורבן המערב, היא תופעה ידועה של גופים ליברליים עכשוויים. אחת הצורות שבהן הם נקטו לשם כך בשנים האחרונות היה הניסיון לנפח באופן מלאכותי את ההישגים ההיסטוריים של תרבויות אחרות מעבר למה שתומכות העובדות. מיתוס "הפרא האציל" הוא דבר שבשגרה; מה שמורכב עוד יותר הוא המיתוס שהתחולל סביב "תור הזהב" כביכול של הציביליזציה המזרח תיכונית במהלך ימי הביניים. המיתוס של "תור זהב" זה נחוץ לאפולוגים של המזרח תיכונים על-מנת להציג תמונה הסותרת את המתרחש כיום. לשם כך הם תמיד מציינים את התקופות של הארון א-רשיד, קוטל הנוצרים ושונא היהודים בבגדד של המאה ה-8, או עבד א-רחמן בקורדובה של המאה ה-10; בפועל, שני המקרים היו יוצאי דופן ונמשכו תקופות קצרות.
ההיסטוריון אמט סקוט גם מציג את התזה כי במקום לשמור על המורשת הקלאסית, האימפריה המזרח תיכונית המתרחבת למעשה הרסה אותה והביאה לימי הביניים.[4] בזכות עדויות ארכאולוגיות, מציג סקוט את העובדה, שהוצגה במקור על ידי אנרי פירן, היסטוריון בלגי בשנות ה-20, שהציביליזציה הקלאסית לא התמוטטה לאחר נפילתה של האימפריה הרומית, אלא היה זה הליך הדרגתי שנבע מפשיטות והסתערויות של צבאות מזרח תיכוניים. נושא רחב זה ידרוש ערך נפרד בעתיד, אך חשוב עתה לזכור כי "תור הזהב" המזרח תיכוני היה קרוב מאוד להחריב את התרבות ההומניסטית הקלאסית של המערב, ובטח שלא לשמרה.
אז מה המציאות ההיסטורית מראה אם כך? ראשית, "תור הזהב" לכאורה של המזרח התיכון נוצר לרוב בהשראתם של בני דתות אחרות. שנית, יסודות הליבה של האמונה המזרח תיכונית פעלו נגד התקדמות מדעית ותרבותית כלשהי. ושלישית, רק היהדות והנצרות מספקים בסיס מעשי לשיטה המדעית.
לפי הנרטיב הנפוץ, "תור הזהב" החל באמצע המאה ה-8, עת עלתה לשלטון הח'ליפות העבאסית, שהעבירה את מרכז הכוח הפוליטי לבגדד, ספגה לעצמה את המאפיינים התרבותיים הסוריים והפרסיים, וכן הקימה את מרכז המבנה השלטוני לפי הדגם הפרסי. כך, כבר בשלב זה אנו מקבלים את הרמז הראשון כי הפיתוחים האינטלקטואלים שהושגו בח'ליפות בוצעו על-ידי מוחות שהובאו מבחוץ ומתרבויות אחרות. ככל שהח'ליפויות גדלו, יותר ויותר עמים נכבשו, ונלקחו בשבי גם אוכלוסיות רבות אחרות; הדבר אפשר להקים מעין מרכז חשיבה רב תרבותי של עמים ותרבויות שונות אשר הביאו לפיתוחים שונים. פרס, הודו, סין, ביזנטים, יהודים, סוריה ומצרים הנוצריות בין היתר, סיפקו לא מעט מוחות ל'חליפות, כמו גם שבויים נוצריים רבים מאזור הים התיכון. המוחות הללו, לא בעלי דת מזרח תיכונית, מילאו תפקיד רב בהעברת ידע יווני, הודי ופרה-אסלמי נוסף שהיה מוכר במערב. הם תרמו להפיכתו של אריסטו למוכר באירופה הנוצרית שלאחר נפילתה של האימפריה הרומית. אבל הם עשו זאת תוך שהם מעבירים את מה שהם עצמם קיבלו ממקורות לא מזרח תיכוניים.
כפי שברנרד לואיס כתב: האימפריה המזרח תיכונית ירשה את "הידע והמיומנויות של המזרח התיכון הקדום, של יוון ושל פרס, היא הוסיפה להם חידושים חדשים וחשובים מבחוץ, כגון ייצור נייר מסין ומספור פוזיציוני מהודו. המספרים העשרוניים שהועברו למערב, שם הם עדיין ידועים בטעות כמספרים "ערביים", לא מכבדים את הממציאים האמיתיים שלהם אלא את המשדרים שלהם."[5]
ניקח לדוגמה את תחום הרפואה. בתקופת ח'ליפות בית עבאס במאה ה-8 הוקמו בתי החולים ובתי המרקחת הראשונים בבגדד, אולם היה זה רופא וחוקר בלגי בשם אנדריאס וסאליוס בן המאה ה-16 אשר למעשה סלל את הדרך לרפואה המודרנית על ידי פרסום התיאור המדויק הראשון של האיברים הפנימיים של האדם בספרו "על אודות מבנה הגוף האנושי" ב-1543. זאת הוא הצליח בעזרת הביתור והניתוח של הגוף, פרקטיקה שהייתה אסורה במזרח התיכון; זאת ועוד, פרקטיקה אסורה נוספת הייתה ציור גוף האדם, בזמן שספרו של וסאליוס היה מלא באיורים אנטומיים.
מתמטיקה היא דוגמה דומה. מוחמד אבן מוסא אל-ח'ואריזמי בן המאה ה-9 היה חלוץ בתחום המתמטיקה, שמחקריו על האלגברה הראו לדורות של אירופים שימוש באותו הענף של המתמטיקה. המילים "אלגברה" ו"אלגוריתם" מגיעות ממנו. אולם, העקרונות עליהם עבד התגלו כבר מאות שנים קודם לכן - כולל האפס, אשר הומצא במאות ה-7 וה-6 לפנה"ס על-ידי האסטרונומים ההודיים בראהמגופטה ו-אריאבהטה, ואשר בשגוי מיוחס לעתים קרובות לח'ואריזמי. כך, כפי שראינו לעיל שכתב ברנרד לואיס, מה שאנו מכירים כיום כ"ספרות ערביות" לא מגיע מקבוצה זו אלא מהודו הטרום-אסלמית – והם אינם בשימוש בשפה הערבית כיום. כל המחקרים המוקדמים הללו קידמו בסופו של דבר הרבה יותר את האירופאים מאשר את סביבתו המידית של ח'ואריזמי, אשר השכילו לשלב את האלגברה עם המצאות אחרות, ובכך הגיעו לפיתוחים טכנולוגיים חסרי תקדים. חשיבותו האמיתית של אל-ח'ואריזמי להיסטוריה היא שהוא היה מעין מגשר בין המדעים העתיקים של הודו לבין ההתקדמויות האדירות שהאירופאים עשו בעזרת מדע זה. מעניין לציין גם כי אל-ח'ואריזמי היה פרסי, חרף העובדה כי נהוג לשייכו לקבוצה אחרת, ונולד כזורואסטרי, אך בהמשך חייו היה חייב להמיר את דתו בכדי שיוכל להמשיך בבטחה את עבודתו.
אחת הסיבות לכל זאת הייתה שבאירופה הייתה קיימת מסורת אינטלקטואלית עתיקת יומין, לעומת כובשי המזרח התיכון. הדבר כולל גם שימוש מתקדם יותר בעבודות ערביות, באופן שהמזרח תיכונים עצמם לא השכילו להשתמש. אריסטו, לדוגמה, יחד עם פרשניו המזרח תיכוניים אברואס ו-אביסנה ממוצא פרסי, נחקרו לעומק באוניברסיטאות האירופאיות של המאה ה-12 ואילך, בזמן שבמזרח התיכון הייתה התעלמות ואי למידה מהם, היות ומרבית המאמצים האינטלקטואליים הופנו לספר הקודש שלהם. אפילו הפילוסופיה לא נלמדה לעומק במזרח התיכון, חרף קיומם של פילוסופים באזור זה.
אחד האשמים בכך היה אל-ע'זאלי בן המאה ה-12, ממוצא פרסי כנראה. אף שהיה הוגה דעות גדול, הוא הפך להיות לדוגל של שורת החלטות אנטי-אינטלקטואליות שחנקו למעשה כל מחשבה פילוסופית ומדעית מזרח תיכונית. הוא טען כי חלק מהפילוסופים לא ממהרים לאמץ את האמיתות של ספר הקודש. אכן, אל-כנדי, למשל, טען כי דת ופילוסופיה הן שתי דרכים נפרדות לאותה האמת, מה שלמעשה אומר שהפילוסופים לא חייבים להסתמך באותה המידה על ספר הקודש. ראזיז אף טען שרק הפילוסופיה מובילה לאמת הגדולה. נראה שההוגים הגדולים היו פחות מחוברים לדת וכן הסתמכו עם כתבי אריסטו, אשר היה בין הכתבים המערביים הבודדים ששרדו את הג'יהאד במזרח התיכון. בחיבורו "חוסר הקוהרנטיות של הפילוסופים", הוא אף רומז כי תחת החוק הדתי קיימת חובה להרוג פילוסופים כאלו. הערות מסוג זה דיכוי ללא ספק כל אפשרות של התפתחות פילוסופית, ולמרות שהיו פילוסופים גם לאחר תקופת חייו של אל-ע'זאלי, הנזק כבר נגרם ואף אחד מהם לא היה ברמה של אביסנה למשל, והרדיפה, הגלייה ואף רצח של פילוסופים כאלו נמשכה. כאשר הספר הקודש נתפס לספר המושלם, אף מזרח תיכוני לא חיפש ידע מחוצה לו, בטח שלא אצל "הכופרים". הדת המזרח תיכונית מעולם לא עודדה את המדע, במובן של חקירה לא אינטרסנטית, משום שהידע המקובל היחידי הוא דתי. כך כל פיתוח שהתאפשר במהלך "תור הזהב" היה חרף הדת המזרח תיכונית, לא בגינה.
יתר על כן, במסורת היהודית-נוצרית האל הטוב יצר את היקום לפי כללים רציונליים ועקביים, אותם ניתן לגלות ולבצע מהם התקדמות מדעית, כך אנו למדים גם מתומאס אקווינס. בדת המזרח תיכונית, לעומת זאת, המצב שונה, והאל מוצג כחופשי לחלוטין ללא שום מגבלות. על כן, אל-ע'זאלי ואחרים לא אהבו את הרעיון שהאל מוגבל לחוקי טבע כלשהם ושהוא לא חופשי לפעול מעבר לחוקים אלו בניגוד לטענות תומאס אקווינס, דבר שנראה להם ככופרות.[6]
אכן, כפי שצוין לעיל, בזמן שאין ספק כי היה סביב בגדד מרכז תרבותי ומדעי במהלך ימי הביניים אשר קידם למשל את המדע האופטי, העדויות מראות כי ההתפתחויות המדעיות לא באו כתוצאה מהדת המקומית או מאמיניה, אלא היו אלו בעלי דתות אחרות אשר הובאו לשם והוחזקו כמשרתים בתפקידים שונים. דוגמה אחת היא העיצוב המרשים של המסגדים, אשר בפועל הועתק מהצורה והבנה של הכנסיות הביזנטיות; אין צורך לציין גם כי הכיפות והקשתות של המבנים הומצאו הרבה מאוד שנים לפני כן. כיפת הסלע נבנתה לא רק לפי מודל ביזנטי, אלא גם על ידי בעלי מלאכה בזנטיים. אולג גראבר, היסטוריון של אומנות ואדריכלות מזרח תיכונית, מסביר כי גם מעט הפיתוחים האדריכליים של המזרח תיכוניים נבעו בעיקר מסיבות צבאית, ומהצורך לשדר עוצמה דרך ראוותנות, אשר הייתה נפוצה מאוד במבנים שלהם.[7]
קיימות דוגמאות רבות אחרות. האצטרולב, למשל, פותח, ואולי אף עבד בצורה מושלמת, הרבה לפני המאה ה-6. אברואס, אביסנה ופילוסופים אחרים התבססו על עבודתו של אריסטו, ונוצרים שימרו את עבודתו של אריסטו אפילו במהלך קשיי ימי הביניים, כמו הכומר של המאה החמישית פרובוס מאנטיוכיה, שהציג את אריסטו לעולם הדובר ערבית.[8] הערבי הנוצרי חונאין אבן איסק בן המאה ה-9 תירגם יצירות רבות של אריסטו, גלנוס, אפלטון, והיפוקרטס לשפה הארמית הסורית, ולאחר מכן בנו תירגם גם לערבית.[9] יחיא אבן עדי, נוצרי סורי בן המאה ה-10 תרגם גם כן פילוסופיות רבות לערבית, וחיבר בעצמו את “הרפורמציה של המוסר”, יצירה שגם כן משויכת בשגוי פעמים רבות למזרח תיכונים. תלמידו, אבן זורה, תרגם את אריסטו ויוונים אחרים. המסה הרפואית הראשונה בערבית נכתבה על ידי כומר נוצרי ותורגמה לערבית על ידי רופא יהודי בשנת 683. בית החולים הראשון שנבנה בבגדד אותו ציינו לעיל נבנה על ידי נוצרי אשורי ג'בריל אבן בוכטישו.[10] נוצרים אשורים הקימו בית ספר לרפואה חלוצית בגונדשפור שבפרס המערבית. גם האוניברסיטה הראשונה בעולם לא היתה באל-אזהר המזרח תיכונית בקהיר, כפי שטוענים לעתים קרובות, אלא בבית הספר האשורי בניסיביס (נציבין).
המצב לא שונה גם בתחומי האמנויות והמוזיקה. ג'לאל א-דין רומי היה משורר פרסי מאוד מוכר, ורבים מאיתנו שמעו גם על אלף לילה ולילה, או על משורר פרסי אחר פירדוסי, וכן אבו נואס ו-אל-מתנבי. כל אלו בהחלט השאירו לא מעט עבודות מכובדות יחסית. אלא למעט מספר קטן מאוד של יוצא דופן, קיים דבר אחד שמשותף לכל אלו: הם כפרו מאוד בדתם שלהם, ובעבודות שלהם בבירור לא קיימת כמעט שום השפעה של הדת המזרח תיכונית.
בתחום המוזיקה המצב חמור אף יותר. לא יצא מ"תור הזהב" שום בטהובן או מוצרט. כך גם באמנות לא ניתן יהיה למצוא את מיכלאנג'לו או יצירות מוכרות כגון המונה ליסה. גם מעט האמנים שהצליחו לייצר מוזיקה, תמיד היה זה חרף הדת, שכן גם המוזיקה וגם דימויים אמנותיים של הצורה האנושית הוצאו אל מחוץ לחוק. למעשה, דת זו מפנה אל הנביא שלה ולקטעים בחדית' לצורכי איסורי המוזיקה.[11] אפילו בעידן המודרני האייתוללה ח'ומייני דיבר על "הרשע" של המוזיקה.[12]
הכיבושים של המזרח תיכוניים הרסו מעל ל-90% מהכתבים הקלאסיים, והמעט ששרד כגון הכתבים של אריסטו מהווים אחוז קטן ממה שהיה. אחת הטרגדיות ההיסטוריות הגדולות ביותר היא השרפה המכוונות של עשרות אלפי הכתבים שהיו בספרייה של אלכסנדריה במאה ה-7. לבסוף, מידע זה הוחזר למערב דרך היוונים שברחו מערבה אחרי הכיבוש הנוראי של קונסנטינופול במאה ה-15, וכן דרך מתרגמים יהודים ונוצרים כגון הרמב"ם וקונסטנטין "האפריקאי", ילוד קרתגו.
בפועל, תקופת "תור הזהב" מאופיינת כאחת התקופות האלימות, הברוטליות והעקובות מדם בהיסטוריה האנושית. ג'יהאד חסר רחמים נגד אירופה והמזרח הותיר אחריו מיליונים רבים של מתים, לצד מיליונים שנאנסו או שועבדו. מעל שני מיליון אירופים נלקחו לעבדות. ספרד נפגעה מאוד בתקופה זו, כאשר למעלה משבעה מיליון נרצחו ונאנסו, ואילו אזורים אחרים בים התיכון סביב איטליה ויוון, כמו גם מקומות נוצריים רבים אחרים במזרח התיכון, סבלו מגורל דומה. מעט הפיתוחים המדעים התאפשרו דרך כיבושים בלבד, והתקיימו אך ורק בתחומים אשר כבר היו קיימים; דהיינו, לא היה שום תחום מחקרי מקורי וחדש שהופיע לראשונה בתור זה.
לפני זמן מה, מימנה קטאר פרויקט הנקרא "1001 המצאות מזרח תיכוניות", אשר הוצג כמובן לראווה בעולם המערבי, בו אף נרמז כי "תור הזהב" אף הביא לרנסנס האירופאי. הליברלים כמובן קידמו את הפרויקט, והוא זכה לתשבחות גם מהנסיך צ'ארלס והילרי קלינטון. העניין הוא שכאשר היסטוריונים אמתיים מסתכלים על ההמצאות לכאורה הללו, ניתן לראות שהכול תלוי באופן שבו מצגים את הדבר, כפי שג'ורג' אורוול כתב ב"פוליטיקה והשפה האנגלית". אם מבנים את השפה המניפולטיבית של המוצגים, ברור שבפועל, טענות כגון "מדען" ש"ניסה" לעוף לפני האחים רייט, או אחר שעף ב"מכונה" לאוויר לפני יורי גגרין, אינן שוות התייחסות אמתית.[13]
לא הייתה תרבות בהיסטוריה שלא התפתחה על בסיס מחקרים ופיתוחים של קודמים לה, אבל אין העדויות ההיסטוריות מראות שהמזרח תיכוניים פיתחו תרבות שעברה אחרות. אומנם הייתה תקופה שהתרבות הזאת הייתה מתקדמת מהאירופאית, אך גם בתקופה קצרה זו הם השתמשו בפיתוחים של הביזנטים ותרבויות אחרות כגון הסינית וההודית. אחרי הכל, אלו שפלשו לפרס במאה ה-7 היו כה לא מתורבתים, יחסית לאלו שכבשו, שהחליפו זהב (אותו מעולם לא ראו) עבור כסף (שהיה להם) והשתמשו בקמפור, חומר חדש לגמרי עבורם, לבישול.[14] ואכן, לאחר שכבר לקחו את כל אשר יכלו מביזנטיון ופרס, ומספר לא מבוטל של יהודים ונוצרים חויבו להמיר את דתם או דוכאו עד היסוד, נכנסו המזרח תיכוניים לתקופה של קיפאון אינטלקטואלי שממנו לא יצאו עד היום.
נספח: "תור הזהב בספרד"
טענה נפוצה נוספת בנרטיב הליברלי מדברת גם על "תור הזהב" בספרד הכבושה בפרט. ראשית, בפעמים הקודמות, כאשר דיברנו על הפוגרומים בגרנדה ועל הסיבות האמיתיות לאינקוויזיציה, ראינו שתקופה זו לא הייתה טובה בספרד לא ליהודים ולא לנוצרים. שנית, לעומת דמויות שצוינו לעיל המתיימרות להיות היסטוריונים, ההיסטוריונים האמיתיים, נטולי אג'נדה, מציגים תמונה ריאלית יותר. אחד מהם הוא פרופ' פרננדז-מוררה מאוניברסיטת נורת'ווסטרן, אשר בספרו "המיתוס של גן העדן האנדלוסי" מציג מקורות ראשוניים מהם מתעלמים לרוב משיקולים פרוגרסיביים, וכן ממצאים ארכאולוגיים חדשים הסותרים את הטענות לסובלנות דתית והצלחת הרב-תרבותיות של תקופה זו.[15] מדען אמיתי אחר שיודע לקרוא מידע ונתונים הוא ד"ר ביל וורנר, אשר מסביר אפילו את הסיבות לכך שהמערב מאמץ תפיסות שגויות; הוא מציג לדוגמה את הפילוסוף הצרפתי וולטר, ומראה כיצד השנאה שלו לקתוליות גרמה להציג את האחר כנאור יותר ובכך להראות את הפיגור של הכנסייה במהלך ימי הביניים.[16][17] שם נוסף הראוי לציון הוא סם האריס.[18]
ועדיין אחד ההיסטוריונים הגדולים של זמנינו הוא פרופ' אנדרו ג'. בוסטום. בערך שלו על מיתוס ה"אקומניזם" האנדלוסי, בוחן בוסטום את המחקרים הקודמים ואת היחסים בין הדתות בקורדובה. כאן הוא מצטט היסטוריון מומחה לספרד בתקופת המורים:
העדים בני התקופה לזוועות של פלישות הבֶּרְבֵּרִים, של הפיתנה, של פלישות מוראביטון, מבטלים כל טענה לשלווה וסובלנות. "שאלו את יהודי גרנדה שנרצחו בשנת 1066, או את הנוצרים שגורשו על ידי המוראביטון למרוקו בשנת 1126. במחצית השנייה של המאה ה-20 הופיע סוכן חדש של ערפול המציאות: המצפון הליברלי המלא ברגשות אשמה, הרואה את עוולות הקולוניאליזם – אותן הוא מניח ולא מוכיח - שהובילו לכיבוש הנוצרי של אל-אנדלוס, אבל לא, באופן מוזר, את הכיבוש והקולוניזציה המורית. מכנים היטב את התערובת הזאת ומעברים אותה בחופשיות לאקדמאים ואנשי תקשורת ברחבי העולם המערבי. ואז שופכים אותה בנדיבות על האמת ... בתנאים התרבותיים השוררים במערב היום יש לשווק את העבר, וכדי להיות משווק מוצלח צריך לארוז בצורה יפה. ספרד אמיתית של ימי הביניים חסרה משיכה. פנטזיות הזוהר ... עושות פלאים לחידוש הדימוי שלה. אבל ספרד המורית לא היתה חברה סובלנית ונאורה אפילו בעידן המתורבת ביותר שלה".[19]
[1] https://obamawhitehouse.archives.gov/the-press-office/2016/02/03/remarks-president-islamic-society-baltimore
[2] http://content.time.com/time/politics/article/0,8599,1902738,00.html
[3] Victor Davis Hanson, Our historically challenged President, http://www.jewishworldreview.com/0609/hanson061109.php3
[4] Emmet Scott, Mohammed and Charlemagne Revisited: The History of a Controversy, New English Review Press, 2012.
[5] Bernard Lewis, What Went Wrong?: The Clash Between Islam and Modernity in the Middle East, Harper Perennial, 2003.
[6] James V. Schall, S.J., War-Time Clarifications: Who Is Our Enemy?, TCR News 2001.
[7] Oleg Grabar, “Palaces, Citadels and Fortifications,” Architecture of the Islamic World: Its History and Social Meaning, edited by George Michell (New York: Thames & Hudson, 1995).
[8] Caesar E. Farah, Islam, Sixth Edition (New York: Barrons, 2000), p. 198..
[9] Elias B. Skaff, The Place of the Patriarchs of Antioch in Church History (Manchester, NH: Sophia Press, 1993), p. 169.
[10] Bat Ye’or, The Decline of Eastern Christianity Under Islam, (Fairleigh Dickinson, 1996) p. 233.
[11] Ahmad ibn Naqib al-Misri, Reliance of the Traveller, Amana Publications, 1994.
[12] https://www.newenglishreview.org/blog_direct_link.cfm?blog_id=64200
[13] J. Christian Adams, Fact or Fiction?: 1001 Muslim Inventions Comes to Washington D.C., https://www.frontpagemag.com/fpm/141447/fact-or-fiction-1001-muslim-inventions-comes-j-christian-adams
[14] Philip Hitti, The Arabs: A Short History, (Regnery, 1996), p. 67.
[15] Dario Fernandez-Morera, The Myth of the Andalusian Paradise: Muslims, Christians, and Jews under Islamic Rule in Medieval Spain, Intercollegiate Studies Institute, 2016.
[16] Bill Warner, PhD: The Not So Golden Age of Islam, https://www.youtube.com/watch?v=QwXtTwNvWXc
[17] Bill Warner PhD: Half Truth of the Islamic Golden Age in Spain, https://www.youtube.com/watch?v=RDWvW-ITF7s
[18] https://www.youtube.com/watch?v=9I2WyY_R_hA
[19] Andrew G. Bostom, The Cordoba House and the Myth of Andalusian “Ecumenism”, https://myislam.dk/articles/en/bostom%20the-cordoba-house-and-the-myth-of-andalusian-ecumenism.php#_ftnref-37
לקריאה נוספת:
Toby E. Huff, The Rise of Early Modern Science: Islam, China and the West, Cambridge University Press, 2nd edition, 2003.
ספר זה מציג בצורה הטובה ביותר מדוע התפתחו המדעים המודרניים לא במזרח התיכון או בסין, אלא דווקא במערב.
