דמותו האמתית של אברהם לינקולן, "משחרר העבדים".
דמותו האמתית של אברהם לינקולן, "משחרר העבדים".
אברהם לינקולן, כפי שנאמר לרובינו, היה לכאורה מושיע שנשלח על ידי אלוהים, אדם מבריק, בעל לב ואוהב, ומשיח "האיחוד" הגדול. לרובנו שטפו את המוח על ציטוטים קסומים כגון "האיש הגדול מבקתת העץ הקטנה". אבל מה היא המציאות ההיסטורית? המציאות היא שלינקולן היה דיקטטור אכזרי מן הסוג הבזוי ביותר. איש מתרפס ומניפולטיבי, ונבל בלב. הוא לא היה קרוב לנרטיב של ההיסטוריה הפופולרית כפי שהיא מוצגת כיום.
אחד המבקרים הגדולים של לינקולן הוא ד"ר מארק נילי, מחבר "גורל החירות".[1] כפי שהוא מראה, במהלך המלחמה היו יותר מ-13,000 מעצרים של אזרחים צפוניים לאחר שלינקולן השעה (לא חוקית) את כתב ההביאס קורפוס, כולל עשרות, אם לא מאות, עורכי עיתונים שהיו קריטיים נגד ממשלתו. הצווים היו שקטים, לא הוצאו כתבי אישום, לא נמסרו עדויות, שופטים לא שפטו, מושבעים לא היו, לא התקבלו הרשעות ולא הוכרזו משפטים. המושג האנגלו-סקסוני של הליך ההוגן, אולי ההישג המשפטי הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית, ננטש. נילי כתב כי חיילי צבא הייחוד הפכו למומחים בעינויי אזרחים צפוניים ומעצרים שרירותיים, כאשר איש בממשל לינקולן לא הביע כל זעם או התבטאות כלשהי על כך, לרבות מזכיר המדינה של לינקולן ויליאם סווארד. יתר על כן, יוליסס ס גרנט, גנרל צבא האיחוד, ניהל מלחמה מכוונת נגד אזרחים בעמק שננדואה על ידי שרפת מאות בתים וגידולים חקלאיים וכן הריגה או החרמה של בעלי חיים. מאות מתנגדי גיוס בניו יורק נורו למוות על ידי חיילים פדרליים במהלך המהומות של העיר בשנת 1863.
גם סם דיקסון, במאמר אותו ניתן לקרוא ברשת,[2] כותב כי חיילי האיחוד היו רצחניים ביותר. בתחילת ספטמבר 1864, כאשר נכנעה העיר אטלנטה לגנרל הצפוני ויליאם שרמן, כ -14 אלף תושבים, גברים, נשים וילדים מבוגרים יותר, התבוננו בחוסר אונים כשכוחותיו של שרמן שרפו את העיר הדרומית הגדולה. רק 10% מהבניינים של אטלנטה שרדו את התופת. בשבועות ובחודשים שלאחר מכן צעדו כוחותיו של שרמן לסוואנה והותירו חורבן באורך של שישים קילומטרים ברחבי ג'ורג'יה. בניינים נשרפו, חוות משפחתיות נשדדו, חפים מפשע נרצחו. באופן לא מועט, בחירתו של לינקולן בנובמבר הגיעה על כנפי "הניצחון המפואר" של שרמן. המסע של שרמן היה אולי המעשה הנוראי ביותר שבוצע נגד העם האמריקני על ידי אחד משלו. אבל כאשר הקולות גאו בזעם, אפילו כמה מן הצפון, לינקולן לא רק שהתעלם מכך, הוא אף ציווה על צנזורה של כתבות חדשותיות.
חוקרים נוספים מציינים כי המערכת של לינקולן שלטה בארץ על פי צו נשיאותי שהפעיל כוחות דיקטטוריים על עם חופשי, והחלה לנהל מלחמה ללא הכרזת הקונגרס. לינקולן חסם את ספינות המשלוח הדרומיות, והצדיק את מעשיו באומרו כי "הוא יאכוף את כל החוקים ויאסוף את כל ההכנסות המגיעות לצפון". מצור זה היה בעצם מעשה מלחמה. הוא השליך את הארמייה הצפונית שלו על הדרום בפורט סאמטר, ותמרן את הדרומיים לירי ראשון לאחר שלא השאיר להם ברירה[3][4]. קלינטון רוזזיטר, למשל, כינה אותו "דיקטטור" ואמר כי ההתעלמות הגדולה של לינקולן מהחוקה נחשבה בעיני כולם כבלתי חוקית.[5] הרמן בלז מבטא תמיהה על "ההתמדה של אמנת הדיקטטורה" בתיאורים של לינקולן על ידי רבים בקהילה המדעית.[6]
קרן דה קוסטר מציינת כי לינקולן היה המועמד היקיר של תעשייני הכסף של הצפון. בלב העקרונות הפוליטיים שלו היתה ממשלה של מסים גבוהים על יבוא, ומפלגתו, שאותה הוא הוביל, קבעה את תעריף מוריאל לחוק מיד לאחר כניסתו לתפקידו, והוא "אפילו הבטיח בנאום הראשון שלו להשיק פלישה של כל מדינה שלא תצליח לאסוף את חלקה בתעריפים." הוא התחייב לאסוף את המכס בדרום, גם אם פירוש הדבר שהם יפרשו. כזו הייתה התקפה על כלכלת השוק החופשי של הדרום. לינקולן חתם על עוד עשר הצעות חוק שהעלו את התעריפים לאורך כל תקופת שלטונו. הוא הצליח לתכמן את הציבור האמריקני במס ההכנסה הראשון, חילק מענקי קרקעות ענקיים וסובסידיות כספיות למסילות רכבת יבשתיות, הוציא את האומה מהסטנדרט הזהב, ואפשר לממשלה שליטה מוחלטת על המערכת המוניטרית. לאחר מכן, הוא השתלט כמעט לחלוטין את המערכת הבנקאית תחת חוקי המטבע הלאומי כדי להקים מכונה להדפסת כסף חדש כרצונו ולספק אשראי זול עבור האליטה העסקית. הוא הוביל בנקאות מרכזית, הקללה הכלכלית הגדולה ביותר של ארה"ב עד עצם היום הזה.[7]
דה קוסטר מציינת גם כן כי "הצבא החדש" שלו והפוגרומים בדרום הניעו שפע חסר תקדים של כפייה פדרלית נגד אזרחים חופשיים, הן בצפון הן בדרום. בדרך של גיוס, הוא הרכיב צבא עצום בעזרת הצו הנשיאותי, מעשה של התנהגות בלתי הולמת בוטה אשר למעשה שעבדה אנשים לממשלה הפדרלית. נוסף על כך, רבים ממתנגדי המלחמה או תומכי הסדר שלום עם הדרום נכלאו, והאביוס קורפוס בוטל במשך המלחמה. לאחר מכן הוא זרק לכלא כ-30,000 אזרחים ללא הליך משפטי היות והעבירו ביקורת על ממשל לינקולן, ודיכא מאות עיתונים שלא תמכו במאמץ המלחמתי שלו.
ב-1862 היתה "מלחמה" קטנה בין חיילים פדרליים לבין האינדיאנים של סנטה סיוקס ממינסוטה. כפי שמראה דוד ניקולס, מחבר "לינקולן והאינדיאנים", בתום הלחימה נעצרו 303 אינדיאנים שהיו נוכחים בסיום הלחימה אשר נכלאו, והוצאו להורג לאחר "משפטים" או בתי דין צבאיים שנמשכו כעשר דקות בקירוב. כפי שניקולס מסביר, לינקולן חשש שהמעצמות האירופיות יעדיפו לתמוך בקונפדרציה אם יידעו על הוצאה להורג המונית של 303 גברים שאשמתם לא הוכחה מעבר לספק סביר, ולכן הוא הציג את המספר 39. הייתה זו ההוצאה הכי גדולה להורג בהיסטוריה האמריקאית.[8]
מהפן הכלכלי, הדרום, שסיפק 75% מהיצוא, היה על סף הפיכתו לאזור סחר חופשי בתעריף נמוך. לינקולן חשש שהדבר יפגע בצפון, ובמיוחד בתומכיו התעשיינים העשירים, והטיל תעריפים עונשיים כאמצעי לחלוקת העושר מהדרום ליצרני הצפון. לינקולן יכול היה להשיג שגשוג על-ידי הצטרפות לאנגליה, לצרפת, למדינות אירופאיות אחרות ולמדינות הקונפדרציה שביניהן התנהל סחר חופשי, אבל בשביל זה היה צורך להוריד את התעריפים ובכך לאבד חלק מהכוח הפוליטי.
ועדיין, המבקר הכי גדול של מדיניות לינקולן הוא ללא ספק פרופ' תומאס דילורנצו מאוניברסיטת מרילנד. את המחקרים הגדולים ביותר שלו פרסם דילורנצו בשני ספרים, בעיקר בספרו "לינקולן האמיתי", וכן בספר ההמשך "לחשוף את לינקולן".[9][10]. בין השאר מציין דילורנזו כי "בשנת 1861 רוב האמריקנים - צפון ודרום - עדיין האמינו שזכות הפרישה היא בסיסית לשימור החירות והממשל העצמי". הפרשנים החדשים של ניו-אינגלנד התעוררו ב- 1803, וכן תנועה לפרישה של מדינות המזרח-אטלנטיות ב-1861. מאבקו של הדרום היה עקב עצמאותו המובטחת מבחינה חוקתית, המושתתת על חזון האבות המייסדים וממשלה מרכזית עם סמכות שיפוט קטנה על מוסדות המדינה. תפיסת האפשרות לפרישה כסמל החירות הדהדה במידה רבה בקרב אינטלקטואלים ואנשי מערכת בולטים של אז. לורד אקטון, הליברל הקלאסי הגדול, ראה בהפרדת הדרום ניסיון לשמור על חירות חוקתית. מתנגדי העבדות בצפון הסכימו בדרך כלל כי לדרום יש זכות לפרוש בשלווה, וכמוהם החזיקו בזכות הזאת גם לעצמם. זה יהיה אירוני אם זה לא היה המקרה, אחרי הכל, המהפכה האמריקאית נולדה מהפרישה מהאימפריה הבריטית. החוקה היתה ברית בין מדינות ריבוניות, שעמן היה הכוח האולטימטיבי, ומדינות אלה העניקו לממשלה המרכזית את סמכויותיה המוגבלות. עם "הקונפדרציה של מדינות ריבוניות", התכוונו מייסדיה לרסן את האפשרות של ממשלה מרכזית. היות ופחות מ-15% מהדרומיים היו בעלי עבדים, הדרום לא נלחם על שמירה על העבדות יותר מאשר שהצפון נלחם לסיימה. ככלל, עם תחילת המלחמה הפר לינקולן את החוקה. והאם לינקולן היה מוצדק מבחינה מוסרית בגרימת מותם של יותר מ -620,000 בני אדם, הפגיעה באלפים, והרס של כ-40% מכלכלת האומה? לפי החוקר דוד גורדון, התשובה ברורה: "העלויות של פעולה לא מקובלות כבלתי רלוונטיות למוסר".[11]
אם נחזור לתחום העבדות, כפי שכותב לפרופ' דילורנצו, לינקולן היה בקושי המלאך של הגזע השחור כפי שמציינים ספרי היסטוריה בבתי הספר. ללינקולן לא הייתה שום חיבה לאדם השחור, ולמעשה, דיבר לעתים קרובות באופן שהיה גורם לו כיום להיראות גזעני בממדים שטניים. כפי שדילורנצו במקורות הראשוניים, לינקולן האמין שקיים אי-שוויון בין הגזע השחור ללבן, וכי יש לתת לאדם הלבן עמדה עליונה על האדם השחור בגלל אי-השוויון הפוליטי והחברתי.
כל היסטוריון טוב לפחות מבין שמטרתו לא היתה לשחרר את העבדים, כפי שמציין דילורנצו. ב-1862, במהלך מלחמת האזרחים, פרסם לינקולן מכתב ב"ניו-יורק דיילי טריביון" ובו נאמר: "האובייקט החשוב ביותר שלי במאבק זה הוא להציל את האיחוד, ואין הוא יכול להציל או להשמיד את העבדות, ואילו יכולתי להציל את האיחוד מבלי לשחרר כל עבד הייתי עושה זאת, ואם אני יכול להצליח על ידי שחרור כל העבדים הייתי עושה את זה, ואם הייתי יכול להציל את האיחוד על ידי שחרור כמה ולהשאיר אחרים, הייתי עושה גם את זה. מה שאני עושה לגבי העבדות והגזע צבעוני, אני עושה כי אני מאמין שזה עוזר להציל את האיחוד ".
אחרי שהצבא שלו עצר את ההיפרדות של הדרום, יצר לינקולן בתי משפט זמניים האוהדים לתוקפנות הצפונית, המציא משרד של המושל הצבאי, והוציא את כרוז האמנסיפציה, שהפך לכלי תעמולה של היסטוריונים בשנים מאוחרות יותר, אם כי הוא לא שחרר את העבדים באזורים שבשליטה הצפונית! הצהרת השחרור של לינקולן הבטיחה שהעבדים ישתחררו רק בחלקים של הקונפדרציה שאינם נגישים לצבא האיחוד. חיילי האיחוד, מצידם, הורשו להפקיע עבדים בשטחי המורדים והכניסו אותם לעבוד בצבא האיחוד. באזורים הנאמנים לאיחוד, העבדים לא שוחררו. לאחר המלחמה הציע לינקולן שטח קטן לעבדים המשוחררים, אולם רוב השטח ניתן בפועל לחברות הרכבת והכרייה.
מדינות צפון רבות אימצו חוקים כמו באינדיאנה שאסרו על שחורים להיכנס למדינה; לא כיבדו חוזים עמם; אסרו על שחורים מלהצביע, על נישואים ללבנים (עונש מאסר), או לתת עדות בביתי המשפט נגד אנשים לבנים. אילינוי - "ארץ לינקולן" - אסרה על עלייתם של שחורים למדינה. לינקולן, כותב דילורנצו, מעולם לא הביע התנגדות לכך, ואף תמך בתוכנית מדינית של "מושבות", כלומר גירוש שחורים חופשיים מאילינוי. לינקולן ורוב הצפון עשו יותר מאשר הצהרות גזעניות; הם הפלו לרעה והתעללו בהם באופן חוקי במספר שחורים ששוחררו. במדינות כמו אינדיאנה, חוסר היכולת של שחורים להעיד בבית המשפט נגד לבנים הזמינה התעללות פלילית. הגזענות הצפונית המתפשטת והממוסדת, כפי שמראה דילורנצו, היא אחת הסיבות לכך שהסיפור הסטנדרטי שמאות אלפי צפוניים נתנו את חייהם במהלך המלחמה לטובת זרים שחורים בדרום הוא שקרי.
גם אצל מקאן ניתן למצוא כי לינקולן היה שותף לדעות שהשחורים היו נחותים מגזעים אחרים וכי לאחרים הייתה לא רק הסמכות אלא החובה המוסרית להחזיקם כעבדים.[12] גרימסלי מראה על הזוועות והיחס הנוראי לו זכו העבדים מצד צבאו של לינקולן בצפון כגון ביזה, תליה והרעבה.[13] וככלל, אוכל להצביע מחקרים נוספים המצגים את לינקולן באור שלילי למדיי, כגון הומל, המציין גם כן כי לינקולן נלחם לא פחות באזרחים מאשר בחיילים ובכך גרם למותם של 50,000 אזרחים דרומיים[14], דייויד דונלד מציין שלינקולן אפשר ביזה של הקופה הציבורית מסיבות אינטרסנטיות,[15] מקפירסון שהדרומיים האמינו שהם נלחמים בשלטון רודני[16], ועל ההתנגדות העזה והיחס הנוראי שזכו לו מגויסי החובה בצפון[17][18]. על מאמר פשוט מרתק המציג כיצד לינקולן הקים למעשה משטרה צבאית שעצרה אזרחים, ריגל על התושבים ושלט בתקשורת.[19] ואפילו כיצד שרמן גרם לגרנט להוציא את היהודים מתפקידי קצונה.[20] כך, אם מסתכלים על כלל הנתונים, בהחלט מובן למדי כי לינקולן לא היה המלאך כפי שהוא מוצג בהיסטוריה המצונזרת, טובת העבדים ממש לא עמדה מול עיניו ושחרורם לא נבע מסיבות הומניות. גם הסיבה המרכזית לכך שהוא פתח במלחמת האזרחים נועדה בעצם לשמר את אחיזתו הרודנית במדינות הדרום אשר ביקשו להיות חופשיות ממנה.
צילום: אלכסנדר גרדנר.
[1] Mark E. Neely, The Fate of Liberty: Abraham Lincoln and Civil Liberties, Oxford University Press, 1992
[2] Dickson, Sam, “Shattering the Icon of Abraham Lincoln,” Institute for Historical Review (http://www.ihr.org/jhr/v07/v07p319_Dickson.html).
[3] John Denson, "Lincoln and the First Shot", in Reassessing the Presidency: The Rise of the Executive State and the Decline of Freedom, Mises Institute, 2001
[4] Shelby Foote, The Civil War, Vintage, 1986
[5] Clinton Lawrence Rossiter, Constitutional Dictatorship: Crisis Government in the Modern Democracies, Greenwood Press, 1979
[6] Herman Belz, Abraham Lincoln, Constitutionalism, and Equal Rights in the Civil War Era, Fordham University Press, 1997
[7] Karen De Coster, Beheading the "Great Messiah”, lewrockwell (Website), 2001
[8] David A. Nichols, Lincoln and the Indians: Civil war Policy and Politics, University of Illinois Press, 1999
[9] Thomas J. DiLorenzo, The Real Lincoln: A New Look at Abraham Lincoln, His Agenda, and an Unnecessary War, Prima 2002
[10] Thomas J. Dilorenzo, Lincoln Unmasked: What You're Not Supposed to Know about Dishonest Abe, Crown Forum 2006
[11] David Gordon, Secession, State, and Liberty, Transaction Publishers, 2002
[12] Tibor R. Machan, Lincoln, Secession and Slavery, Cato Institute 2002,(https://www.cato.org/publications/commentary/lincoln-secession-slavery)
[13] Mark Grimsley, The Hard Hand of War, Cambridge University Press, 1997
[14] Jeffrey Rogers Hummel, Emancipating Slaves, Enslaving Free Men: A History of the American Civil War, Open Court, 1996
[15] David Herbert Donald, Lincoln Reconsidered: Essays on the Civil War Era, Vintage, 1989
[16] James M. McPherson, What They Fought For 1861-1865, Holt Mcdougal, 1995
[17] Iver Bernstein, The New York City Draft Riots: Their Significance for American Society and Politics in the Age of the Civil War, Oxford University Press 1990
[18] Gordon C. Rhea, The Battle of the Wilderness, May 5--6, 1864, LSU Press, 1994
[19] Mindich, David T. Z., “Lincoln’s Surveillance State,” New York Times, July 5, 2013 (http://www.nytimes.com/2013/07/06/opinion/lincolns-surveillance-state.html?_r=0).
[20] Robert N. Rosen, The Jewish Confederates, University of South Carolina Press, 2000
