על עידן ג'וזף מקארתי, מקארתיזם, ומסמכי פרוייקט וונונה.
על עידן ג'וזף מקארתי, מקארתיזם, ומסמכי פרוייקט וונונה.
כיצד התנהגות שגויה ואופי לקוי האפילו על טענות נכונות ואפשרו את החתרנות הקומוניסטית.
"בזמן שאני לא מסכים עם שיטותיו, אני מאשר את מטרותיו". אייזנהאואר.
במאי 1957, לאחר מותו של מקארתי, אמר ג'יי אדגר הובר לפקיד משרד החוץ לשעבר, האריס יוסטון, המוכר בקרב סוכני המודיעין כמומחה לתחום החדירה הקומוניסטית לממשל הפדרלי, כי יעברו עוד 50 שנה לפני שהעם האמריקני יעריך את מה שמקארתי עשה עבורם.
כפי שאנחנו מכירים מהתרבות הפופולרית, בסוף שנות ה-40 וה-50 הסנטור ג'וזף מקארתי מוויסקונסין הנהיג את וועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי-אמריקנית, במסגרתה האשים רבים מחברי מוסדות המדינה האמריקאית ומחלקות אחרות בממשלה על היותם מרגלים קומוניסטים או אוהדי הקומוניזם. בנוסף, הכינה הועדה גם רשימה שחורה של מפיקי סרטים, במאים, תסריטאים ושחקנים הוליוודיים בגלל הקשרים הקומוניסטיים שלהם לכאורה. ובכן, כמו גם במקרים רבים אחרים, הזיכרון ההיסטורי והמציאות ההיסטורית לא תמיד הולכים יד ביד.
ראשית, למקארתי לא היה שום קשר לוועדה. הוא מעולם לא נבחר לבית הנבחרים, וכאמור היה סנאטור. כיו"ר שימש בוועדת הסנאט לעניינים מבצעים של הממשלה החל מ-1953, לאחר שוועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי-אמריקנית כבר הייתה קיימת מעל לעשור לפני המערכה שלו נגד הקומוניזם. חשוב מכך, הוועדה לא הכינה שום רשימה שחורה נגד אנשי הוליווד משום שלשום ועדת קונגרס בהיסטוריה לא הייתה סמכות כזאת. בפועל, לוועדה הייתה הסמכות לחקור פעילויות חתרניות שאיימו על צורת הממשל המותרת בחוקה האמריקנית ולהעמיד לדין על פשעים אמתיים כגון ריגול, כאשר היו קיימות ראיות חזקות לכך. הוועדה זימנה מספר דמויות הוליוודיות שונות לחקירה. כאשר חלק מהמוזמנים סירבו להגיע, הם הואשמו בביזיון הקונגרס. בתגובה להאשמות, איגוד הקולנוע של אמריקה, ארגון וולונטרי של אנשים פרטיים, פרסם הודעה המציינת שהם לא יעסיקו עוד את אותם אנשים הנאשמים בביזיון הקונגרס.
הרשימה השחורה הידועה לשמצה לא הוכנה על ידי הסנאטור מקארתי, והיה לה קשר עקיף מאוד לוועדה. היו אלו רק אנשים פרטיים המועסקים בתוך הוליווד אשר ייצרו אותה, לאחר שלא רצו שהאולפנים הגדולים יעשו שימוש בכוחם העצום על-מנת לקדם את הקומוניזם ולפגוע בחוקה האמריקאית. בשנים שלאחר מכן הרבה יותר אנשים הוספו לרשימה השחורה, חלקם ללא ספק שלא בצדק. הסנאטור מקארתי הפך לסמל של ציד המכשפות המכוער כביכול ושל החקירות, אפילו לאחר שאלג'ר היס נמצא אשם בעדות שקר לאחר ששלל את מעורבותו בריגול סובייטי.
למקארתי היו כמה חולשות אישיות: אלכוהוליזם, סיפורים שונים ומגוונים על האופן שבו פצע את רגלו בקרב, ואף המצאות והגזמות לגבי הרקע הצבאי שלו. כל זה עזר למתנגדיו להציגו כפרנואידי ונקמני שעוסק בצייד מכשפות, ובסופו של דבר הוא צונזר על-ידי הקונגרס לאחר שסבל מרצח אופיו. אולי הערכתם את האיש עצמו הייתה נכונה, אבל כך או כך, זה לא משנה את העובדה כי הטענה הבסיסית שלו כי הקומוניסטים הסתננו לממשלה ומוסדות אחרים והשפיעו רבות הייתה מוצדקת. אכן, עובדה ידועה פחות ומצונזרת גם כיום היא שמקארתי צדק ברוב המקרים והאשמתיו היו נכונות,[1] בדומה גם להאשמות של אנשי הוליווד וועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי-אמריקנית. זאת אנחנו יודעים בעזרת עוד קצת היסטוריה נשכחת - פרויקט וונונה.
וונונה הייתה תכנית ביטחון שדה ברמה המודיעינית הגבוהה ביותר שנוהלה בין השנים 1943-1980, אשר בעזרתה פוענחה תקשורת המודיעין הסובייטית.[2] ב-1943 קריפטוגרפים אמריקאים גילו פגם בקוד הסובייטי ובמשך 3 עשורים פענחו חלק מהמסרים שלהם. זה לקח זמן, אבל בשנת 1994 ה-NSA וה-CIA פרסמו 190,000 מסמכים ותמלילים מסווגים שהושגו בשנים אלו. מה אם כך אנחנו יודעים כיום מוונונה? ראשית, מקארתי למעשה לא העריך נכונה את מספר המרגלים הסובייטיים האמריקאים שעבדו עבור ברית המועצות בממשל רוזוולט, כאשר בפועל מספרם היה גבוה יותר. מספר הסוכנים הסובייטיים המזוהים מוונונה הגיע ליותר מ-500, יותר מכפול מהערכת 205 של מקארתי, זאת בנוסף שהחוקרים ניתחו רק כ-10% מהמסמכים עד כה.[3]
מהמסרים המפוענחים הללו המודיעין האמריקני הצליח לזהות את רוזנברג, אלג'ר היס, קלאוס פוקס ורבים אחרים כמרגלים סובייטים המעברים מידע לק.ג.ב. המפיק ההוליוודי סטיבן לירד, שהיה גם כתב של מגזין טיים ו- CBS, זוהה גם הוא; עוזר הגזבר האמריקני הארי דקסטר וייט שהפך לראש הבנק העולמי; לאוכלין קארי, המקורב מאוד לנשיא; התסריטאי ההוליוודי וולטר ברנשטיין והמפיק בוריס מורוס. לורנס דוגן היה מתאם יחסי ארה"ב עם אמריקה הלטינית. מאות אנשים נוספים מוזכרים במסרים המפוענחים, רבים במשרות בכירות בממשל. המסמכים הוכיחו כי מגוון רחב של מוסדות אמריקאים נפגעו מהסתננות הקומוניסטית: רבים מהדיפלומטים; פרויקט מנהטן, שהיה אחראי על יצירת הנשק הגרעיני הראשון של ארצות הברית; משרד האוצר של ארה"ב; ואפילו הבית הלבן של פרנקלין ד' רוזוולט. כל זה החל עוד לפני סיומה של מלחמת העולם השנייה.
עם זאת, נראה שהובר, אשר אשם בכך לא פחות לאחר שדאג להשאיר מודיעין קריטי לעצמו ולא לשתף עם אחרים לרבות מקארתי, טעה. עברו מעל ל-50 שנה ומקארתי עדיין מזוהה עם מי שראה קומוניסטים מתחת לכל אבן. למרבה המזל, העיתונאי סטנטון אוונס כתב את הספר "ברשימה השחורה של ההיסטוריה" בו, בהסתמך על מסמכי FBI ומסמכים של ה- CIA, חשף קונספירציה מזוויעה, אך לא מצדו של מקארתי אלא מצד מי שניהל צייד מכשפות כנגדו.[4] לאחר מחקר בן עשרות שנים, מספק אוונס בדיקה ממדוקדקת וקפדנית של ניסיונותיו של מקארתי להזהיר את העם האמריקאי לגבי מידת החדירה הקומוניסטית בממשלה הפדרלית ומוסדות אמריקאים אחרים. במקרה אחר מקרה, מגלה אוונס ראיות הבלתי מעורערות שרוב החשודים של מקארתי בחתרנות הקומוניסטית היו באמת קומוניסטים וסוכנים של מעצמה זרה עוינת. ההערכה היא כי הנשיא טרומן היה יכול להציל את האומה מסכסוך פנימי מריר והרסני זה על-ידי פרסום פרוייקט וונונה לציבור, אך בחר שלא לעשות כן.
מדוע אם כך, היה למתנגדיו כל כך פשוט לבטל את טענותיו, להציגו כאדם מעורר בנפשו ולמעשה להסתיר עד היום את הצדק בחקירותיו? התשובה כבר הוצגה לעיל, כאשר ציינו כי היו למקארתי הרבה מאוד מגרעות ברמה האישית, ונוסף לכך גם השיטות שלו לא היו בהכרח נכונות, הומאניות וצודקות. זה כמובן שלא מבטל את העובדה כי ברוב המקרים צדק בהאשמותיו, אך עדיין שיטות אלו, מוגזמות בהרבה מקרים ושגויות במקרים אחרים הפכו אותו למטרה קלה.
ב-1950 טען מקארתי כי יש בידו רשימה של קומוניסטים שחדרו למחלקת המדינה של ארה"ב. חבריו הרפובליקאים של מקארתי בסנאט היו יותר פתוחים לטענותיו. הדמוקרטים, שהיו בשליטה באותה עת, התרשמו פחות. דו"ח של הוועדה בראשות דמוקרט אמר כי טענותיו של מקארתי מגוחכות. בתגובה, הרפובליקנים האשימו את הדמוקרטים בביצוע טיוח והיו אף שטענו שמדובר בבגידה. התגובה המוגזמת הזאת, שנמסרה לציבור מודאג, הייתה הצעד הענקי הראשון לעבר מה שליברלים טוענים שהוא "היסטריה אדומה". זו הייתה טענה כה חזקה שלא הייתה ממנה שום דרך חזרה, במיוחד עבור מקארתי.
תמיכת הרפובליקאים העצימה את הסנאטור מוויסקונסין, שהרחיב את הטענות בדבר פעילות חתרנית. בנוסף לאלה שחשד אך ורק בקשרים או בסימפטיה קומוניסטית, החל לחשוף "הומוסקסואלים" כביכול בשירות החוץ של ארה"ב, שנחשבו כסיכונים גבוהים לסחיטה ולפיכך לבגידה. אין ספק שהיה כאן פוטנציאל לפגיע בחפים מפשע. לאחר שהוצגה האשמה, אפילו על ידי רמיזה, המואשם היה מסומן. סנאטור אחד, מילארד טידינגס ממרילנד, כינה את האשמות מחלקת המדינה של מקארתי "מתיחה". מקארתי הגיב על ידי כך שמאשים אותו בחברות עם הקומוניסטים, מה שגרם לו לסיים את תפקידו. לאחר אירוע זה מעטים התנגדו למקארתי, והוא התחיל להרגיש כי אין לו מגבלות. כאשר אייזנהאואר סירב להחליף דיפלומט שרצה שארצות-הברית תקיים יחסים עם סין הקומוניסטית, מקארתי רמז לבגידה מצד הממשל. למרות שאכן היו חתרנים לא מעטים, סגנונו של מקארתי פעל לרעתו. הוא לא לקח שבויים. אמנם זאת לא הייתה תפקידה של ועדת הסנאט לחקור את ההשפעות הקומוניסטיות, כוחה ומטרתה היו רחבים מספיק בכדי שמקארתי יוכל לפתוח בחקירותיו. ראשית הוא פעל נגד "קולה של אמריקה ", זרוע התעמולה הזרה של ארה"ב ששודרה מאחורי "מסך הברזל ", ולמרות שהחשדות לא הוכחו, חיים של אנשים נהרסו. חוקריו של מקארתי עברו אז בספריות של מחלקת המדינה וחיפשו שמות של סופרים שהיו אוהדי הקומוניסטים. מחלקת המדינה שיתפה פעולה, וקראה לספריות להסיר עבודות של מחברים אשר מקארתי וצוותו ראו בהם כלא הולמים. כאשר רשימת המחברים פורסמה, טוהרו גם בתי ספר מקומיים, ספריות ואוספי ספרים אישיים. אחד מסגניו של מקארתי האשים את הכהונה הפרוטסטנטית בחיבה לקומוניזם, דבר שבוודאי לא תרם רבות לדימוי של מקארתי בקרב קהילה זו.
מקארתי בהחלט חרג מגבולותיו כאשר קרא תיגר על נאמנותו של רופא שיניים צבאי מסוים. הנשיא טרומן עצמו הוציא צו ב-1947 הדורש מעובדי הממשלה לחתום על שבועת נאמנות. בעוד רופא השיניים סירב לחתום על המסמך, לא הייתה שום עדות שהוא קומוניסט. מקארתי לא נרתע, רדף את רופא השיניים וכן אחרי מי שקידם אותו. בפועל, רופא השיניים קיבל את דרגתו על פי חוק שגמל לאנשי רפואה בצבא - חוק שעליו מקארתי עצמו הצביע. כך החל סכסוך עם הצבא. הצבא, מצדו, לא יכול היה להאשימו בציד מכשפות נגד קומוניסטים – היה יותר מדי אמת בעניין זה - ולכן האשים אותו בצביעות לאחר שדאג כי עוזרו יוכל לחמוק מגיוס. מקארתי לא נסוג, והאשים את הצבא שמשתמש בסיפור על עוזרו על-מנת לפגוע בחקירותיו. אילו היה מקארתי נסוג, זה היה יכול להציל את הקריירה שלו. כשהחלו הדיונים על הסכסוך עם הצבא באפריל 1954, הם שודרו בשידור חי בטלוויזיה. בן לילה הפך מקארתי לדמות לאומית מוכרת, וכך גם עורך הדין הידוע לשמצה שלו, רוי כהן. זה לא תרם לדמותו של מקארתי, ומה שאנשים ראו זה סנאטור פזיז שתוקף את אחד המוסדות האהובים ביותר במדינה, זה שהביס את היטלר ואת טוג'ו, וזה שנתן להם את אייזנהאואר. הדיונים הטלוויזיוניים הללו, שנמשכו עד סוף יוני, זכורים היטב בהיסטוריה המודרנית, בהם העו"ד ג'וזף ולץ' הציג לאומה בצורה מרהיבה את בעיתיות אופיו של מקארתי, ולאחר מכן הפך לסוג של גיבור אשר למעשה סיים את "המקארתיזם". עובדה אירונית ופחות ידועה כיום היא שבדיון המפורסם ביניהם, לגבי העו"ד פרד פישר, חבר גילדת עורכי-הדין הלאומית שהואשם בהיותו קומוניסט, מקארתי צדק. פישר אכן היה חבר בקבוצת השמאל הקיצוני הזאת, שמשימתו כיום נותרה להיות "כוח יעיל בשירות העם בהעלאת זכויות האדם על-פני האינטרסים של נכסים".[5]
כך, הטלוויזיה לא הייתה נחמדה למקארתי. במצלמה הוא נראה כבריון זועם ואומלל, בעוד פקידי הצבא הוצגו כצדיקים. עיתונים שפעם פחדו לגנות את מקארתי פנו עתה נגדו. מאמרי המערכת סיקרו את הדיונים בצורה לא מחמיאה, והדעה הרווחת על מקארתי צנחה. ב-2 בדצמבר 1954 הצביע הסנאט לצנזר את הסנאטור, ובכך הפך אותו לחסר אונים. החקירות שלו באופן גורף הפכו לבלתי רלוונטיות. שלוש שנים לאחר מכן, בגיל ארבעים ושמונה, מת מקארתי מדלקת כבד, אדם שבור ואלכוהוליסט.
ומה לגבי ה"מקארתיזם"? מונח זה הומצא במרתפים של כיכר דז'רז'ינסקי 3 במוסקבה, דהיינו מטה הק.ג.ב. ומשם הועבר למיינסטרים האמריקאי דרך העיתון Daily Worker, כל זאת, כמובן, על-מנת לתקוף את מקארתי.
[1] Roberts T.J., McCarthy Was Right: There Were Communist Infiltrators in America, http://libertyhangout.org/2017/05/mccarthy-was-right-there-were-communist-infiltrators-in-america/
[2] Robert L. Benson. “The Venona Story.” National Security Agency. Center for Cryptologic History.
[3] https://www.nsa.gov/news-features/declassified-documents/venona/chronology/
[4] M. Stanton Evans, Blacklisted by History: The Untold Story of Senator Joe McCarthy and His Fight Against America's Enemies, Crown Forum 2007.
[5] https://uclanlg.wordpress.com/about/
על פרוייקט וונונה קראו:
Herbert Romerstein and Eric Breindel, The Venona Secrets: Exposing Soviet Espionage and America's Traitors, Regnery History, 2000.
