יורי בזמנוב – חתרנות אידיאולוגית.
יורי בזמנוב - חתרנות אידיאולוגית.
"האמנות הגבוהה ביותר של הלחימה אינה להילחם כלל, אלא לחתור תחת כל דבר בעל ערך במדינת אויבך עד שתפיסת המציאות של אויבך תשתבש עד כדי כך שהוא לא תופס אותך כאויב." - יורי בזמנוב.
בפעמים הקודמות שוחחנו על אסכולת פרנקפורט, תיאוריה ביקורתית והולדת המרקסיזם התרבותי. נראה שבשנות המלחמה הקרה עשו השלטונות הסובייטיים והק.ג.ב. בפרט שימוש נרחב באידאולוגיה זו ושיטותיה, הקרובות כל כך לליבם, על מנת לפגוע במערב ובארה"ב במיוחד בטווח הארוך באמצעות הכנסת רעיונות למוסדות ההשכלה והתקשורת. זאת ניתן ללמוד מהאיש עליו נדון להלן.
יורי אלכסנדרוביץ' בזמנוב, המוכר גם כ-תומאס שומן במערב, היה סוכן ק.ג.ב. אשר ערק לצפון אמריקה ב-1970. הוא נולד ב-1939 במיטישצ'י שבמחוז של מוסקבה, היה קצין בכיר בצבא הסובייטי, למד בבתי ספר עילית בתוך ברית המועצות והפך למומחה לתרבות ההודית ולשפות ההודיות, שם הוצב בזמן שביצע את העריקה. הייתה לו קריירה יוצאת דופן ב-נובוסטי, זרוע העיתונות של ברית המועצות, אם כי בפועל התברר שהייתה זו חזית לתפקידו בק.ג.ב.
הוא היה אולי העריק השני המוכר ביותר למערב אחרי אלכסנדר סולז'ניצין, ונביא לא פחות ממנו. אולם בזמן שסולז'ניצין ייצג את רוסיה הישנה יותר ואת הרומנטיקה והצאריזם, בזמנוב רכש את ניסיונו ברוסיה הסובייטית לאחר שפעל בלב מכונת התעמולה שלה. לאחר שהוצב כ"עיתונאי" בהודו, מדינה בה הוא התאהב, הוא ערק, נבדק על ידי ה-CIA והשתקע בקנדה. ה-ק.ג.ב. גילה זאת ולחץ על ממשלת קנדה לפטור אותו מתפקידו העיתונאי; ראש הממשלה פייר טרודו היה חלקלק מנובל לא פחות מבנו אשר כיהן בתפקיד זה שנים רבות מאוחר יותר, ועל כן התייצב לצד הקומוניסטים. בזמנוב נאלץ לעבור לארה"ב.
עד מותו ב-1993 ביקש בזמנוב בכל כוחו להזהיר את המערב, ואת ארה"ב בפרט, לגבי העומד להתרחש. כפי שכתב: "זה לא משנה כמה בעיות אתם חושבים שאולי יש לארה"ב, האמינו לי כשאני אומר שהן כלום בהשוואה לצרות שתחווה אם היא תמשיך להסכים ולהזדהות עם הדוקטרינות הקומוניסטיות/סוציאליסטיות".
ב-1984 הוא כתב את מאמרו המפורסם "מכתב אהבה לאמריקה".[1] כמו כן, הוא העניק בתקופה זו מספר ראיונות, כאשר המוכר והמייצג ביותר של "המכתב" היה הריאיון שהעניק ל-ג'ורג' אדוורד גריפין אשר גם הפך אותו למפורסם עד היום. ריאיון זה הוענק תחת הכותרת "החתרנות הסובייטית נגד העיתונות החופשית" ב-1984.[2] בריאיון זה חשף בזמנוב את הטקטיקות החתרניות של הק.ג.ב. כנגד החברה המערבית כולה. הוא הסביר כיצד מערערת האידיאולוגיה המרקסיסטית את הכלכלה ומכוונת את ארצות הברית למשברים רבים. עוד, בין היתר, הוא הסביר כיצד משתמשים מנהיגים מרקסיסטיים במשתפי פעולה על מנת ליצור רשימות של אנשים ופוליטיקאים אנטי-קומוניסטים אותם יש להוציא להורג לאחר תפיסת השלטון. הרשימות הסודיות הללו כללו גם משתפי פעולה אחרים כגון "פעילי זכויות אדם", ארגונים פמיניסטיים ו"אידיוטים שימושיים" בעלי נטייה פוליטית דומה. בזמנוב סיפק גם דוגמאות כיצד מנהיגים מרקסיסטיים יכלו לרצוח או לכלוא אחד את השני.
התובנה הראשונה והחשובה ביותר שלו הייתה שהתעמולה הייתה חשובה לסובייטים הרבה יותר מאשר הריגול. הוא הראה כיצד הובילה הוליווד לזיהוי תהליכי מודיעין וריגול של המלחמה הקרה עם דמויות כגון 007 וסוכנים רוסים בעלי מטריות עם קצוות רעילים. בפועל, כפי שאמר: "במציאות, הדגש העיקרי של הק.ג.ב. הוא לא בתחום המודיעין בכלל, לפי דעתי ודעתם של עריקים רבים כמוני, רק כ-15% מהזמן, הכסף וכוח האדם מושקעים בכך, כאשר כ-85% הנותרים הם תהליך איטי שאנו מכנים "חתרנות אידאולוגית" או "אמצעים אקטיביים" בלשון הק.ג.ב. או "לוחמה פסיכולוגית". אלו בעצם שלבים שמשנים את תפיסת המציאות של כל אמריקאי, עד כדי כך שלמרות שפע המידע, אף אחד לא מסוגל להגיע למסקנות הגיוניות על-מנת להגן על עצמו מהן, על משפחתו, על קהילת ארצו". זהו "תהליך של שינוי תפיסת המציאות במוחם של מיליוני אנשים."
את "מכתב האהבה" הוא מתחיל בחלקו המרכזי עם ציטוט של הפילוסוף הסיני העתיק סון דזה: "כל לוחמה מבוססת בעיקר על הונאה של אויב. לחימה בשדה קרב היא הדרך הפרימיטיבית ביותר לקיים מלחמה. אין אמנות גבוהה יותר מאשר להשמיד את האויב שלך ללא קרב, על ידי ערעור כל דבר בעל ערך במדינת אויביך."
אכן, הנקודה המצמררת ביותר שלו הייתה לגבי תכנית ארוכת הטווח של בריה"מ להביס את אמריקה באמצעות לוחמה פסיכולוגית ו-"דמורליזציה". מדובר בתהליך שלוקח עשרות שנים כדי להשיג את מטרותיו. בזמנוב העלה את הטענה שהעבודה של הק.ג.ב. אינה כרוכה בריגול, בניגוד למה שהתרבות הפופולרית מנסה להציג לנו, אלא בעיקר שמה דגש על הלוחמה הפסיכולוגית הזאת.
בזמנוב תיאר את תהליך החתרנות האידאולוגית הזה כ"שטיפת מוח גדולה" שיש לה ארבעה שלבים בסיסיים. השלב הראשון נקרא "דמורליזציה", הדורש בין 15 ל-20 שנים, שזהו המספר המינימלי של שנים הדרוש כדי לחנך מחדש דור שלם של תלמידים שנחשף בדרך כלל לאידיאולוגיה של ארצו במוסדות הלימוד. במילים אחרות, זה הזמן שנדרש כדי לשנות את מה שהאנשים חושבים. כדוגמה הוא מציג את ההיפים של שנות ה-60 שהגיעו לעמדות כוח בשנות ה-80 בממשלה ובמגזר העסקי של אמריקה. בזמנוב טען כי הדור הזה כבר "מזוהם" על ידי ערכים מרקסיסטיים-לניניסטיים. הטענה כי רבים מדור הבייבי בום אימצו איכשהו רעיונות של ה-ק.ג.ב. נראית אומנם תמוהה, אולם נקודה גדולה יותר של בזמנוב מראה שכאשר אנשים עוברים את הליך הדמורליזציה "בהדרגה", הם אינם מסוגלים להבין שזה מה שקורה להם:
"במילים אחרות, האידאולוגיה המרקסיסטית-לניניסטית נכנסה לראשים הרכים של ... סטודנטים אמריקאים ללא כל אתגר או איזון מצד ערכי היסוד של אמריקה - הפטריוטיזם. את התוצאה אתה יכול לראות. רוב האנשים שסיימו את שנות השישים, הנשמטים מהלימודים או הפסאודו-אינטלקטואלים למחצה, תופסים כיום עמדות כוח בממשלה, בשירות המדינה, בעסקים, בתקשורת ההמונים ובמערכות החינוך. אתה תקוע איתם. אתה לא יכול להיפטר מהם. הם מזוהמים. הם מתוכנתים לחשוב ולהגיב לגירויים מסוימים, בדפוס מסוים. אינך יכול לשנות את דעתם, גם אם אתה חושף אותם למידע אותנטי. גם אם אתה מוכיח כי לבן הוא לבן ושחור הוא שחור. אתה עדיין לא יכול לשנות את התפיסה הבסיסית ואת ההיגיון של ההתנהגות .... במילים אחרות ... תהליך הדמורליזציה הושלם והינו בלתי הפיך".
כך, חשב למעשה בזמנוב כבר בשנת 1984 שתהליך הדמורליזציה של אמריקה כבר הושלם, ושזה ייקח עוד דור ועוד שני עשורים בכדי לגרום לאנשים שוב לחשוב אחרת ולחזור לערכים האמריקאים הפטריוטים שלהם. במה שהוא אולי הקטע המעניין ביותר בריאיון, תיאר בזמנוב את מצבו של אדם שעבר דמורליזציה:
"כפי שציינתי מקודם, החשיפה למידע אמתי כבר לא חשובה, אדם שעבר דמורליזציה אינו מסוגל להעריך מידע בצורה נכונה. העובדות אינן מספרות לו דבר. גם אם אני מעביר לו מידע רב, עם הוכחות אמפיריות, עם מסמכים, עם תמונות; גם אם אקח אותו בכוח לברית המועצות ואראה לו מחנה ריכוז, הוא יסרב להאמין בכך, עד שהוא יקבל בעיטה בתחתיתו. רק כאשר מגף צבאי ישבור את הביצים שלו הוא יבין. אבל לא לפני כן. זו הטרגדיה של הליך הדמורליזציה".
כדוגמה מודרנית לתהליך הדמורליזציה בארה"ב ניתן להציג את פיגועי ה-9/11, ואת ההצעה לבנות לאחר מכן מסגד במקום בו הפיגועים התרחשו, מהלך שנמנע רק בעזרת הלחץ הציבורי העצום. בזמנוב הציע שאדם אותו הוא מכנה "חתרן" - "לומד את האזורים בהם האידיאלים של האומה שלכם יכולים להיות נשחקים ומוחלפים".
הדמורליזציה לוקחת את כל האספקטים של החיים ומפנה אותם נגד התושבים המקומיים. "... שיטת הדמורליזציה היא לקדם ולאכוף את השכיחות של הגישה ה'ליגליסטית' על פני הגישה ה'מוסרית' ... לפיה פושעים 'מקופחים' מטופלים כ'קורבנות' של 'החברה האמריקאית האכזרית', והקורבן האמתי (החברה שומרת החוק) הופך אזרחים ומשלמי מיסים לחסרי הגנה ומקופחים מאוד, המשלמים עבור חיים נוחים יחסית של הפושע בכלא או מחוצה לו." וזה אכן בדיוק מה שקורה במערב המודרני שכן הופכים עונשי המאסר לנדירים ומקלים יותר עבור הפושעים האלימים, בעוד ש"פשעי שנאה" מקוונים גובים יותר ויותר עונשי מאסר, וישנן אף קריאות שיש להימנע מלעצור פושעים רק עקב השתייכותם לקבוצות מיעוט. הארסנל המודרני בידי מקדמי הדמורליזציה הוא עצום בהרבה מאשר בחייו של בזמנוב: תאוריית הגזע הביקורתית, תרבות ביטול, אסלאם, "נעורות", פשיעת מהגרים, התמכרויות לסמים, בלק לייבס מטר, המורשת של העבדות והקולוניאליזם, הגירה המונית, אנטיפה, אובססיית ההתחממות הגלובלית, ועוד ועוד.
עם השלמת הדמורליזציה, השלב השני של שטיפת המוח האידאולוגית הוא "הדיסטביליזציה" (ערעור היציבות). בתקופה זו של שנתיים עד חמש, טען בזמנוב, מה שחשוב הוא פגיעה ביסודות המבניים החיוניים של אומה: כלכלה, יחסי חוץ, "סיבים חברתיים" ומערכות הגנה. ביסודו של דבר, יבקשו המרקסיסטים לערער את כל אחד מהתחומים הללו בארצות הברית ובכך להחליש אותה במידה ניכרת. האנשים שעזרו לתכננן את השינוי אינם נחוצים עוד; המודל הממשלתי המרכזי מתחיל להשתלט; בעלי הנטייה הפוליטית המרקסיסטית שחשבו בתחילה שהם הולכים להיות חלק ממבנה הכוח החדש מתחילים להבין שהיו "טיפשים שימושיים", עברו מניפולציה והפכו עצמם להיות אויביהם של בעלי הכוח; הסיבה לכך היא שיש להם ידע ממקור ראשון על סדר היום החדש ולכן הופכים ליעד העיקרי לחיסול. בעלי הכוח החדשים יכולים פשוט להתעלם מהם, להעלים אותם, לזרוק אותם החוצה, או שהם עשויים לאספם, לכלוא אותם, או אף להרוג אותם. אין עוד מקום להתנגדות כפי שהיה בחברה חופשית יותר, אשר למעשה כבר מפורקת בשלב זה. כך, התכלית המרקסיסטים הפוליטיים הזאת מסתיימת ברגע שהדיסטביליזציה מתגבשת, והממשלה הטוטליטרית היא השולטת.
כיום, ניתן לראות את חוסר היציבות בעולם, העלייה האדירה באינפלציה וכיצד האומות המערביות מפולגות בתוכן עקב נושאים כגון הגירה או תחומים פוליטיים אחרים. הדיסטביליזציה דורשת הסחת דעת ופולמוס ציבורי: "על ידי ריכוז תשומת הלב של אומה בפתרונות קצרי טווח ו'שיפורים' ... הפוליטיקאים פשוט מתמהמהים להתמודד עם 'רגע האמת', כאשר האומה תצטרך לשלם מחיר גבוה בהרבה על הבעיה העיקרית והבסיסית - החזרת המדינה ליציבות והשבת הסיב המוסרי."
השלב השלישי הוא "משבר". זה ייקח רק עד 6 שבועות כדי לשלוח את המדינה למשבר, הסביר בזמנוב. המשבר יביא "שינוי אלים של מרכז הכוח, המבנה והכלכלה". המשבר הכלכלי של שלב זה יהיה הן לאומי והן בינלאומי. כולל גם משבר חברתי והסרת מגבלות קודמות על התנהגויות מוסריות. המשבר ייצר מנהיגים "נדיבים" אשר יבטיחו לספק "דברים" (תקווה ושינוי) כדי לענות על הצרכים של אנשים באמצעות "צדק חברתי וכלכלי". בזמנוב כותב: "צמצום המגזר הפרטי ... למינימום ההכרחי, חלוקה מחדש של העושר ומסע תעמולה מסיבי של הממשלה ה'נבחרת' החדשה על מנת 'להסביר' ולהצדיק את הרפורמות". אשליות שווא שהמצב יהיה תחת שליטה רק במידה ויינקטו צעדים אסטרטגיים מסוימים (הצעות חוק, תקנות תעשיה, תפיסות כוח בלתי חוקתיות, פירוק חוקים היסטוריים, שינויים בתהליכי חקיקה, שינויים בהמחאות וביתרות וכו'). צעדים אלו יהפכו לחלק מהנורמה ואנשים אף ייצפו להם בשלב הבא והאחרון.
השלב האחרון הוא "הנורמליזציה", אשר תתקבל בברכה לאחר כל מסע ההנדסה החברתית של השלב הקודם. בשלב זה המדינה שלך כבר לא שלך, וחיים בה תחת אידיאולוגיה ומציאות חדשים. תחושות השינוי הלא נעימות, כולל אובדן החירות, הופכות למקובלות. זהות לאומית אבודה מתקבלת כנורמה במודל החברתי החדש. תקופה של מיתוג לאומי מחודש כל כך עוצמתי שבו אנשים הופכים לקהי חושים ומתחילים לקבל זאת כ"נורמה חדשה". תקופה זו של הנורמליזציה נמשכת ללא הגבלת זמן, כאשר ההתקדמות מתמשכת ללא הרף ומתבצעת במינונים קטנים ומבוקרים על-מנת שלא יהיו ברורים בצורה בוטה. (מגבלות חדשות על התנהגות, תקנות, פגיעה בפרטיות, וכו'). בזמנוב מספק כדוגמה את שליחת הטנקים של ברז'נייב לצ'כוסלובקיה ב-1968 כ"נורמליזציה". היא נסתרת במקום גלוי.
בזמנוב למעשה מרמז על תכנית יעילה של חתרנות אידיאולוגית הלועגת לאידיאלים המוסריים שממנה שואבת האומה את המרקם המוסרי המשותף של החברה שלה. הקידום שלה יהיה באמצעות התקשורת, שהיא "בית ספר למחשבה שטוען שהעונג הוא הדבר הטוב ביותר". גישה זו מובילה להרס עצמי, ושאף מקודם על-ידי שימוש בסמים וסגנונות חיים המערערים את היסודות של חברה בעלת מסגרת נישואין ומשפחה גרעינית. כך גם במוסדות החינוך. כל התנגדות לסוציאליזם תפגוש בוז ומבוכה למרות הראיות ההיסטוריות כי הדבר תמיד הורס את החברה ומשחית ממשלות.
"זה יקרה לאמריקה אלא אם כן היא תתפטר מהאנשים שיביאו אותה למשבר", הזהיר בזמנוב. "אם אנשים לא יצליחו להבין את הסכנה הממשמשת ובאה של התפתחות זו, שום דבר לא יוכל לעזור לארה"ב"; "אתה תוכל לנשק לשלום את החופש שלך".
עברו של בזמנוב כעיתונאי סובייטי העניק לו בהירות חשיבתית במידה גדולה עקב העובדה שהוא נדרש להמציא עובדות במקום לדווח עליהן. לשקרנים זה חשוב בהרבה לזכור את הפרטים הקטנים מאשר אלו שאומרים את האמת. גם הראיונות שהעניק היו פשוטים וברורים, והיה לו חוש הומור עוקצני שהיה נפוץ בקרב אנשים ממדינות שמדוכאות באמת. הוא כתב אודות הקריירה העיתונאית שלו בברית המועצות: "בכלל לא כתבתי או סיקרתי חדשות. לאחר מספר חודשים גויסתי רשמית על ידי הק.ג.ב. כמודיע, בעודי שומר על תפקידי כעיתונאי נובוסטי ["חדשות"]". ניתן בקלות להשוות זאת לתקשורת המערבית המודרנית, כגון הסי.אן.אן., אשר מעמידה פנים בצורה הבוטה ביותר שהינה ניטרלית בזמן שפועל מקדמת למעשה תעמולה.
כאשר הוצב בזמנוב בהודו הוא למד כאמור את השפות ההינדי והאורדו, על פניו בכדי לייצר קשרים עם תומכי הקומוניזם המקומיים, אולם היה זה הלכה למעשה על-מנת לאסוף עליהם מידע. באזור הזה של העולם הוא הצליח לקשר בין נקודות ולהגיע לתובנות מחרידות. הוא הבין שבפועל היה תפקידו איסוף מודיעין אודות דמויות מובילות ו"אנשים משפיעים" בקהילה עליה הוא ריגל. הוא נזכר כיצד מצא במסגרת תפקידו מידע באחד הארכיונים המתאר כיצד במהלך מלחמת וייטנאם תקפו הוייטקונג את אחד הכפרים ואספו את כל המתנגדים להוצאה להורג בלילה אחד בלבד. הוא שאל כיצד הם ידעו מראש את זהות המתנגדים הללו? זאת משום שהוייטקונג שתלו מראש מלשינים בכדי להשיג מודיעין על הכפר, והם עשו זאת באמצעות רשת אנשים אשר הכירו את כולם: ספרים, בעלי חנויות, נהגי ריקשה. בזמנוב הבין עם השינויים במבנים החברתיים שזה בדיוק מה שהוא עושה גם בהודו. כך, הוא החליט לערוק.
זהו המאפיין המיוחד של החתרנות האידאולוגית - היא לא חייבת להיות מוסתרת. ניתן לקדם אותה בצורה בוטה על ידי האזרחים של המדינה: "... תהליך החתרנות הוא תהליך ארוך טווח עד כדי כך שאדם ממוצע, בשל פרק הזמן הקצר של הזיכרון ההיסטורי שלו, אינו מסוגל לתפוס את תהליך החתרנות כמאמץ עקבי ומכוון. בדיוק כזה הוא נועד להיות: כמו המחוג הקטן של השעון שלך. אתה יודע שהוא זז, אבל אתה לא יכול לראות אותו זז."
האופן שבו חוותה תשומת הלב המערבית מניפולציות וקיצור, במיוחד על ידי פרסום, לא מאפשר לה לשים לב להתרחשויות אשר באמת קורות. התודעה המערבית כבר לא מצוידת לשום דבר מעבר לרגעי והמידי. שום מאמר מפורט לא יכול להתפרסם ללא תלונות בדבר היותו "ארוך מדי". הטלוויזיה מלאה בתוכניות אפיזודיות קצרות. וכמובן שגם תעשיית הבידור משתוללת בנפש המערבית כפי שעשתה פעם הדת, ועם אותה היכולת להפנט.
המשורר הסטירי הרומי יובנאליס כתב כבר במאות ה-1 וה-2 לפסה"נ אודות "לחם ושעשועים" - כגון מזון מהיר ותוכניות ריאליטי מודרניות - וכי האליטה הפוליטית השתמשה בזה בכדי למנוע "מוח בריא בגוף בריא". כפי שציין בזמנוב: "הדמורליזציה בתחום דפוסי צריכת המזון יעילה גם בהחדרת 'מזון מהיר'. לא, סוכני ק.ג.ב. לא מכניסים כימיקלים לאוכל ושתייה אמריקאים. זה נעשה על ידי כמה מגה-מונופולים אמריקאים הפועלים על פי אותם עקרונות כמו ה'אופצ'פיט' הסובייטי (שירות המזון הציבורי)..."
בזמנוב ניבא את ההרס המכוון של חברות המזון הקטנות על ידי תאגידי ענק המשתפים פעולה על השלטונות והיכולים לייצר מזון טעים אך לא בריא. כיום, המונופולים הגדולים וחברות הביג טק לוקחת חלק מאוד מרכזי בחתרנות זאת, משהו שאפילו בזמנוב לא הצליח לנבא.
בצילומים בהם מופיע בזמנוב הצעיר במהלך שהותו בהודו - השלב בו הוא הבין כאמור כי נמצא שם לא בכדי לעודד את האינטלקטואלים המקומיים אלא בכדי לבגוד בהם - הוא נראה לעתים קרובות מחייך, מה שהוא כינה "חיוך טיפוסי של הק.ג.ב." זה הוא חיוך סתמי ופשוט, אבל עדיין ניתן להבחין בציניות שבו. זהו חיוך עייף של זלזול אשר בקושי מביא הערצה למפעילים שלו, ללא קשר לאופן שבו הוא סלד מהם. ניתן להניח כי במידה והיה חוזר היום ורואה על המערב, הוא ללא ספק היה מחייך באותו האופן.
[1] https://archive.org/stream/BezmenovLoveLetterToAmerica/YuriBezmenov-LoveLetterToAmerica_djvu.txt
[2] https://www.youtube.com/watch?v=yErKTVdETpw
