על אסכולת פרנקפורט והתאוריה הביקורתית, חלק ד': והפעם, תאודור אדורנו, סולם הפאשיזם והגדרתו המחודשת.
על אסכולת פרנקפורט והתאוריה הביקורתית, חלק ד':
והפעם, תאודור אדורנו, סולם הפאשיזם והגדרתו המחודשת.
אחרי שראינו בפעמים הקודמות את ההיסטוריה המתומצתת של אסכולת פרנקפורט, ופיתוחם של התיאוריה הביקורתית והמרקסיזם התרבותי, וכן דנו על חשיבותו של המייסד הרברט מרקוזה, נדון הפעם בדמות חשובה נוספת בתנועה – תאודור אדורנו (Adorno) וכיצד הוא הגדיר מחדש את הפאשיזם.
כפי שראינו, מקורה של האידיאולוגיה הפשיסטית נמצא במרקסיזם, שכן בבסיסם שניהם מייצגים אידיאולוגיות של מדינה ריכוזית, הכל-יכולה. מייסד הפשיזם, בניטו מוסוליני, היה סוציאליסט מרקסיסטי כל ימי חייו. למעשה אפילו "המפלגה הנאצית" הפכה להיות "מפלגת הפועלים הגרמנית הלאומית-סוציאליסטית" לאחר שהייתה במקור "מפלגת הפועלים הגרמנית". עם זאת, לאחר המלחמה וזוועות השואה זיהו גורמים פרוגרסיבים כי חשוב להסתיר את שורשי המרקסיזם של הפאשיזם והנאציזם ולהרחיקם מאידיאולוגיות השמאל. האיש האחראי ביותר להגדרה מחודשת זו של הפשיזם הוא תיאודור אדורנו, אינטלקטואל גרמני מרקסיסטי וחבר אסכולת פרנקפורט.
השפעתו של אדורנו על הגדרת האופן בו ניתן להבין את הפשיזם באמריקה היא אדירה. כאשר הגיעו הוא ומרקוזה לארה"ב התנהלה מלחמה נגד הנאצים, שלאחריה הנאציזם הפך להיות מזוהה עם זוועות, רשע ואימה פוליטית. באותה התקופה לא היה ידוע הרבה על הפשיזם והנאציזם מחוץ לעיתונים שטחיים ולרדיו. באקדמיה ובתקשורת היתה סקרנות רבה לגבי הסיבה שמשכה כל כך הרבה אנשים לאידאולוגיות קיצוניות אלו, עם האנטישמיות הנלווית אליהן.
מרקוזה ואדורנו היו יהודים, ולכן אפשר היה לצפות כי ידעו רבות על אנטישמיות ועל גורל היהודים. והם היו פליטים מהנאצים, ולכן שיוכלו לטעון שהם מומחים לנאציזם, כביכול "מבפנים". עבודתם והטענות שלהם אומצו על ידי הוועד היהודי האמריקני, שחשב באופן טבעי ששני גולים גרמנים אלה ידעו בדיוק את טיב הנאציזם, הפאשיזם והאנטישמיות וכיצד להתגבר עליהם. מכאן הם עיצבו למעשה את מה שנחשב לחינוך אנטי-פשיסטי בארה"ב. בפועל, הוועדה היהודית האמריקאית לא הייתה מודעת לכך שלאדורנו ומרקוזה קיים סדר יום משלהם: לא להילחם בפאשיזם כשלעצמו, אלא לקדם את המרקסיזם ואת האג'נדה הפוליטית שלהם. אויביהם המשותפים של המרקסיזם והפשיזם הם כמובן שווקים חופשיים ומוסדות שונים של המגזר הפרטי, לרבות מוסדות הדת והמשפחה המסורתית. שניהם ביקשו להיפטר מהקפיטליזם ולשנות את הסדר החברתי.
אדורנו החליט למתג מחדש את הפאשיזם בתור סוג של קפיטליזם ומסורתיות. למעשה, הוא המציא מחדש את הפאשיזם כתופעה של הימין הפוליטי, וכך הפך הפאשיזם להיות מזוהה עם שני דברים שהפשיסטים האמיתיים בזו להם: שוק חופשי ותמיכה בעקרונות מסורתיים. כך אנשי האסכולה "לחמו" בפאשיזם – על-ידי קידום הניתוק ממוסדות הליבה הכלכליים והחברתיים של החברה האמריקנית.
אחד הדברים המזוהים ביותר עם אדורנו הוא ה F-Scale, או בשמו המלא "סולם הפאשיזם", כפי שהופיע בספרו "האישיות הסמכותנית" מ-1950.[1] הטיעון המרכזי של הספר היה שהפשיזם הוא סוג של סמכותנות, וכי הביטוי הגרוע ביותר של סמכותיות הוא דיכוי עצמי. הפשיזם מתפתח מוקדם, טען אדורנו, ואנו יכולים לאתר אותו בקשרים של אנשים צעירים לאמונות תפלות דתיות ולערכים קונבנציונליים מהמעמד הבינוני לגבי משפחה, מין וחברה. אדורנו הכין רשימה של שאלות שמטרתן לאתר זיקות פאשיסטיות: "ציות וכבוד לסמכות הם המעלות החשובות ביותר שילדים צריכים ללמוד." "הומוסקסואליות היא צורה רקובה במיוחד של עבריינות." "מי שפוגע בכבוד שלנו ייפגע", "אין זה משנה איך הם מתנהגים על פני השטח, גברים מתעניינים בנשים רק מסיבה אחת ". תשובה חיובית לשאלות אלו הראתה שאתה פשיסט.
ההיגיון הבסיסי של עמדתו של אדורנו היה שהפאשיזם הגרמני והאיטלקי, בבסיסו, מאופיין בדיכוי פסיכולוגי ומיני פנימי. בפועל, היחס החברתי לדת, למשפחה ולמיניות היה דומה למדי בארצות השונות, ולא ברור על סמך מה החליט שהאיטלקים היו יותר מדוכאים, למשל, מהצרפתים. כך, לסולם הפשיזם שלו לא הייתה שום יכולת להסביר מדוע הפשיזם ייסד את עצמו בצורה כה חזקה והרסנית בגרמניה ובאיטליה, אך לא במקומות אחרים. ההיסטוריון ג'יימס גרגור מציין כי פשיסטים אמיתיים לא היו מקבלים ציון גבוה בסולם זה.[2] השאלה האמיתית שאמורה לחשוף הפשזים היא "האם אתה תומך בהגדלת כוחה של המדינה הריכוזית על יחידים, משפחות, מוסדות דת והמגזר הפרטי?". באופן לא מפתיע, אדורנו לא כלל את השאלה הזאת בסולם ה-F.
האקדמיה, שהחלה להיות יותר ויותר פרוגרסיבית בשנים אלו, לא מיהרה לפסול את "המדע" האנטי-פאשיסטי כביכול של אינטלקטואל יהודי גרמני. ב-2005, לדוגמה, הסוציולוג אלן וולף ציין כי אכן יש בעיות בספרו של אדורנו, אך הדבר לא הפריע לו לציין כי הספר מאוד חשוב למצב החברתי כיום.[3]
[1] Theodor W. Adorno, Else Frenkel-Brunswik, Daniel J. Levinson and R. Nevitt Sanford, The Authoritarian Personality, Harper & Brothers 1950.
[2] A. James Gregor, The Ideology of Fascism: The Rationale of Totalitarianism, Free Press 1969
[3] Alan Wolfe, “The Authoritarian Personality Revisited,” October 7, 2005, Chronicle of Higher Education
