על אסכולת פרנקפורט והתאוריה הביקורתית, חלק ג': והפעם, על מרטין היידגר וזיכרון היסטורי.

על אסכולת פרנקפורט והתאוריה הביקורתית, חלק ג'.

 והפעם, על מרטין היידגר וזיכרון היסטורי.

 

בפעם הקודמת דנו על דמותו של מייסד אסכולת פרנקפורט, הרברט מרקוזה, והזכרנו את הידידות וקשריו הקרובים עם הפילוסוף הגרמני מרטין היידגר. פילוסוף זה נערץ על ידי גורמים פרוגרסיבים שונים עד היום, וכתביו משמשים כבסיס אידיאולוגי לרבים מהם. בפועל, כפי שנראה, מדובר בדמות בעייתית מאוד אשר רק בעלי נטיות פאשיסטיות יסכימו להעריץ.

מאז שפרסם את ספרו המפורסם "הוויה וזמן" ב-1927, הפילוסופיה של היידגר הפכה לאחת המשפיעות ביותר בהיסטוריה, ומספקת עד היום בסיס אינטלקטואלי עבור סדרה שלמה של אג'נדות פרוגרסיביות. ראשית, ההתקפה של היידגר על המטאפיזיקה המערבית החל מאפלטון ועד זמנו עוררה השראה לתנועה האקדמית הליברלית "דקונסטרוקציה". הביקורת שלו על הטכנולוגיה השפיעה על אקולוגים ו"חוקרי" ההתחממות הגלובלית. התנגדותו לקפיטליזם ולמטריאליזם - אותם הוא קישר ל"אמריקניזם" - הגבירה את רוחות האנטי-קפיטליזם והאנטי- אמריקניזם. ההתקפה של היידגר על האינדיבידואליזם סייעה לספק בסיס לפוליטיקה של זהות מודרנית, של מיעוטים הטוענים לזהות ייחודית המבוססת על חברותם בקבוצה אתנית או גזעית כזאת או אחרת. בנוסף, הביקורת שלו על הדת חיזקה משמעותית את התנועות החילוניות והאתאיסטיות.

רבים יופתעו לגלות כי חרף הדעות הפרוגרסיביות הללו, היה היידגר מעריץ של אדולף היטלר וחבר המפלגה הלאומית-סוציאליסטית, או המפלגה הנאצית בקיצור. הוא מונה לרקטור אוניברסיטת פרייבורג חודשים ספורים לאחר שהפך היטלר לקנצלר גרמניה בשנת 1933. מאוחר יותר באותה שנה, ערב הבחירות לרייכסטאג, העניק היידגר את נאום הרקטור שלו, שבו דיבר למען "התעוררותו" של היטלר. בה בעת הפיץ היידגר מנשר של אקדמאים גרמנים שהתחייבו בנאמנותם להיטלר ולמדינה הנאציונל-סוציאליסטית, ובכך הציב את עצמו כאחד המתאמים הראשיים של הגליכשלטונג הנאצי.

בנאום הרקטור הזה לעג היידגר לרעיון החירות האינטלקטואלית ואמר כי מדובר בחופש כוזב שיש להכפיפו ליעדים הגדולים של גרמניה החדשה של היטלר. היידגר אמר שחינוך אמיתי הוא לא רק בספרים, אלא גם בהשתתפות בשירות העבודה הנאצי. "המדינה הלאומית הסוציאליסטית היא מדינת פועלים", כדבריו. מאוחר יותר דיבר היידגר על "האמת הפנימית והגדולה" של הנאציזם. גם אחרי מלחמת העולם השנייה, כשהפשעים המפלצתיים של הנאציזם לא היו מוטלים בספק, שמר היידגר על שתיקתו לגבי מה שעשו הנאצים ליהודים ולאוכלוסיות אחרות.

האבסורד הוא כי חרף שותפותו הקרובה של היידגר עם הנאציזם, מיהרו רבים מהפרוגרסיבים להגן עליו. ראשית, פרוגרסיבים אלה טוענים כי היידגר היה נאצי רק לתקופה קצרה בשנות השלושים, ובאמצע העשור כבר החל להתרחק מהנאציזם. שנית, הם מצביעים על כך שמספר מתלמידיו הבולטים של היידגר, ובייחוד קארל לויט, הרברט מרקוזה וחנה ארנדט, עמה ניהל רומן מחוץ לנישואים, היו יהודים, ולכן הוא לא יכול היה להיות אנטישמי. היידגר עצמו השתמש בטענות אלו לאחר המלחמה על-מנת לזכות את עצמו וציין, למשל, שהרצאותיו על ניטשה בשלהי שנות השלושים ותחילת שנות הארבעים היו למעשה ביקורת על הנאציזם. בפועל, אם אכן הייתה ביקורת כזאת, היא הייתה כה מעורפלת, שלמעשה לא ניתן לפענחה. אכן, שום הסבר לא יכול להגן על אדם שאמר "הפיהרר לבדו הוא המציאות והחוק הגרמני הנוכחי והעתידי. הפיהרר עורר את הרצון הזה בכל העם, והכניס אותו לנחישות אחת ".[1] היידגר לא רק חיבק את הנאצים, אלא אף ראה בנאציזם תוצר של הפילוסופיה שלו, ביטוי פוליטי לנושאים פורצי הדרך ב"הוויה וזמן". יתר על כן, הפרסום של המחברות השחורות של היידגר, שנכתבו על פני תקופה של ארבעים שנה החל מ-1931 ועד תחילת שנות השבעים, מראות שהיה אנטישמי כל חייו. עקב זאת, המגנים עליו טוענים שהיידגר היה פילוסוף שאולי היה נאצי, אבל זה לא אומר שהוא היה פילוסוף נאצי. כך הם מרחקים את היידגר מאינטלקטואלים שקידמו את הדוקטרינה הנאצית כגון אלפרד רוזנברג.

היידגר לא היה אומנם פילוסוף של הנאציזם עצמו, אך בהחלט סביר שהנאציזם שלו הושפע מכך. כעקרון, החשיבה שלו מקורה בהבחנה שבין חברה שבטית לבין חברה מסחרית של הסוציולוג פרדיננד טניס. התמיכה שלו בנאציזם באה לידי ביטוי כ"דם ואדמה" המאשרת את החברה השבטית הגרמנית; הוא שנא את תפיסת  הקוסמופוליטן של החברה המסחרית, אותה זיהה עם ארה"ב והיהודים, ושאותה ראה כשוחקת ומגבילה את החברה השבטית. בחוברות האישיות הוא מכנה את היהודים "חסרי-עולם", אנשים ללא מקום, מאוחדים על פני היבשות על-ידי מה שנראה בעיניו כעיסוקים רודפי בצע של כספים וסחר. תלמידו קארל לויט מחה על הניסיון להתחמק מהזיקה שבין הפילוסופיה של היידגר לבין הנאציזם שלו, והצביע לפני עשרות שנים על כך שהיידגר עצמו ראה את הפילוסופיה שלו כמובילה לנאציזם, ולכן לא היה זה הגיוני לחסידיו של היידגר להעמיד פנים שהם מבינים את היידגר יותר משהבין את עצמו.[2] אולם, חסידיו הפרוגרסבים מעולם לא התייחסו לכך.

היידגר התעקש שהכל פוליטי, שחופש הביטוי והחופש האקדמי הם מיתוס, ומה שחשוב באמת זאת הקהילה המורחבת. בספרו, המדען הליברלי שלדון וולין תקף את עמיתיו הפרוגרסיבים ומדענים מהשמאל על כך שתומכים בצורה עיוורת ופנאטית בחסיד של הנאצים.[3]

[1] Richard Wolin, ed., The Heidegger Controversy: A Critical Reader (Cambridge: Harvard University Press, 1993), pp. 47- 49

[2] ibid., p. 182

[3] Sheldon Wolin, The Seduction of Unreason (Princeton: Princeton University Press), 2004.