על אסכולת פרנקפורט והתאוריה הביקורתית, חלק ב': והפעם, על הרברט מרקוזה ופאשיזם לגיטימי:
על אסכולת פרנקפורט והתאוריה הביקורתית, חלק ב':
והפעם, על הרברט מרקוזה ופאשיזם לגיטימי:
בפעם הקודמת ראינו סקירה כללית מאוד של אסכולת פרנקפורט ואת התולדה של התיאוריה הביקורתית והמרקסיזם התרבותי. ציינו דמויות מפתח בתנועה כגון הורקהיימר ואדורנו, וכן את המייסד של התנועה עצמה, הסוציולוג הרברט מרקוזה, בו נדון הפעם.
מדוע אם כך היה מרקוזה דמות כה מרכזית? ובכן, בפעם הקודמת הצגנו את שורשי התפיסה כי רק תרבות אחת זוכה לביקורת רבה מעשיה בהיסטוריה וכן כי היא התרבות היחידה שמבצעת ביקורת עצמית. מרקוזה לקח את הדברים צעד אחד קדימה: תופעה נוספת שניתן לשים לב אליה כיום היא חוסר סבלנות לדעה של האחר רק בגלל שהיא לא מתאימה לתפיסת העולם שלנו. בארה"ב, למשל, ניתן לראות בהיקף חסר תקדים תופעות כגון ההתעללויות ופגיעה בבעלי דעות שונות בקמפוסים האקדמיים, השיימינג הבוטה של התקשורת נגד מפלגות שהיא לא אוהבת, הבוז לדגל, שיבוש עצרות פוליטיות - כל ההתנהגות הזאת מקורה בהצדקה מוסרית שלה מצדו של מרקוזה.
על-פי התפיסה הרווחת, חברי קבוצת פרנקפורט מהמכון למחקר חברתי במיין, גרמניה, היו פליטים מהשלטון הנאצי, יהודים שנמלטו מסכנות השואה. כתוצאה מכך, אמינותם של אנשים אלה בגיבוש דוקטרינה אנטי-פשיסטית לא היתה מוטלת בספק. אולם בפועל, היחסים של אסכולת פרנקפורט עם הנאציזם היו הרבה יותר מורכבים. מרקוזה, למשל, חרף היותו יהודי היה סטודנט וחסיד של הפילוסוף מרטין היידגר, אשר היה אנטישמי כל ימי חייו וחבר במפלגה הלאומית-סוציאליסטית שדגלה בעלייתו של היטלר לשלטון. היידגר ראה בכל הפילוסופיה שלו את הבסיס לדוקטרינות "הדם והאדמה" של הנאציזם. גם לאחר המלחמה סירב היידגר לגנות את הזוועות של הנאצים. מרקוזה אומנם אכן הפסיק את קשריו עם היידגר וברח מגרמניה, אבל הפרדות זו נבעה אך ורק עקב האנטישמיות והסכנה האישית ממדיניותו של היטלר כלפי היהודים. מרקוזה מעולם לא התכחש לפילוסופיה של היידגר, וחלק ניכר מעבודתו המוקדמת תוארה כנסיון לגשר בין עבודתו של היידגר לבין זו של מרקס. הוא ראה במרקס את החלוציות השמאלנית של המאה ה-19 ובהיידגר של המאה ה-20.[1]
כשהגיע לאמריקה, לימד מרקוזה בקולומביה ובברנדייס וגם עבד בוושינגטון במשרד למודיעין צבאי במשרד לשירותים אסטרטגיים של הסי-איי-אי. שם סייע לגבש אסטרטגיות חינוכיות אנטי-פאשיסטיות למאבק בנאציזם ואחר-כך לעצב חינוך אנטי-פשיסטי בגרמניה שלאחר המלחמה. מאוחר יותר עבר מרקוזה מערבה לאוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו, שם, בשנות השישים, הפך לגורו של הליברליזם החדש.
חשיבותו הגדולה של מרקוזה היא ברעיון אחד שאותו הגה. רעיון זה הופיע במאמר מפורסם שכותרתו "סובלנות מדכאת", אשר פורסם יחד עם כמה נוספים בספר שיצא לאור בשנת 1969 תחת הכותרת "ביקורת על סובלנות טהורה".[2] טיעוני החיבור מספקים את הבסיס לאי סבילות שהליברליזם מכוון כיום נגד כל צורות המחלוקת בתרבות שלנו.
מרקוזה מתחיל בהודאה כי בזמן שכל שאר הדברים שווים, סגולות ליברליות קלאסיות כמו סובלנות וחופש הדיבור הינם רצויים. אבל, הוא כותב, בהתחשב במבנה המעמדי של החברה שבו יש לקבוצות השולטות את רוב הכוח "תנאי הסובלנות נמצאים במתח מתמיד". להגדיל את הסובלנות כלפי קבוצות חסרות סובלנות, טען מרקוזה, "זה למעשה לחזק את מנגנון האפליה הקיים". לפיכך יש לנטוש את עקרון של הסובלנות הליברלי הכללי כלפי כל נקודות המבט.
"סובלנות אינה יכולה להיות חסרת הבחנה ושוויונית ביחס לתוכן הביטוי, לא במילה ולא במעשה; היא אינה יכולה להגן על מילים כוזבות ועל מעשים לא נכונים המראים כי הם סותרים ומתנגדים לאפשרויות השחרור ". "דברים מסוימים לא יכולים להיאמר בתוך החברה, רעיונות מסוימים לא יכולים לבוא לידי ביטוי, מדיניות מסוימת בלתי ניתנת להצעה, התנהגויות מסוימות לא יכולות להיות מותרות מבלי להפוך סובלנות לכלי להמשך העבדות." הוא דיבר בצורה בוטה גם על "הנסיגה השיטתית של מסובלנות מדעות רגרסיביות ומדכאות".
אז מה בעצם ניסה מרקוזה עצמו לדכא? הוא ציין את "הגבלת הסובלנות וחופש הדיבור וההתכנסות מקבוצות ותנועות המקדמות מדיניות תוקפנית, חימוש, שוביניזם, אפליה על רקע גזע ודת, או ממתנגדים להגדלת השירותים הציבוריים, הביטוח הלאומי, טיפולים רפואיים ועוד." יתר על כן, גישתו "עשויה לחייב הגבלות חדשות ונוקשות על ההוראה", לרבות הגבלות על סוגים מסוימים של "מחקרים מדעים". מרקוזה קורא בבוטות ל"אי-סובלנות נגד תנועות הימין וסובלנות לתנועות שמאל". הוא הודה שמטרתו היא "לשנות את האיזון בין שמאל לימין על ידי ריסון חירות הימין", ובכך "לחזק את המדוכאים נגד המדכאים".
ניתן לסכמו במשפט אחד: אין סובלנות כלפי האי הסובלנות. ואכן בשנות ה-60 השתמשו המרקסיסטים במרקוזה לשיח דומה: "אין דיבור חופשי לפשיסטים", במהלך המחאות נגד מלחמת וייטנאם.
כל חברה אכן צריכה למגר את התופעות הפאשיסטיות האמתיות שבה, אך "הבעיה" היא שבחברה דמוקרטית ש זכויות שוות, לרבות זכויות דיבור והתכנסות. לכן, אלו המגדרים אחרים כפשיסטים על-סמך תפיסות העולם שלהם ומגבלים את זכויותיהם, הופכים למעשה לפשיסטים בעצמם.
מכיוון שמרקוזה התכוון לדבריו, הוא למעשה לא האמין בשוויון זכויות לכל האזרחים. יתר על כן, מרקוזה אף פעם לא הוכיח כי הקבוצות שהוא מתכוון לפגוע בזכויות שלהן הן באמת פאשיסטיות. על הכוונות של מרקוזה לא היו נאצים אלא פטריוטים, רפובליקנים, קפיטליסטים, שמרנים ונוצרים. ההיסטוריון סטנלי פיין כותב כי "במקום להציג פרשנות לפאשיזם, למעשה משקף מרקוזה את סוג החשיבה שהרכיבה את הפאשיזם מלכתחילה".[3] כידוע, הפאשיסטים והנאצים עצמם ביקשו לערער את מוסדות הדמוקרטיה הליברלית כגון חופש הדיבור, ההתכנסות והסובלנות, בדיוק כפי שמרקוזה המליץ. להילחם בפשיזם עם חוסר סובלנות הוא דבר אחד. אבל להילחם בליברליזם הקלאסי ובשמרנות המודרנית עם חוסר סובלנות זה, ובכן, פאשיסטי.
[1] Herbert Marcuse,"Stanford Encyclopedia of Philosophy", December 18, 2013
[2] Herbert Marcuse, “Repressive Tolerance” in Robert Paul Wolff, Barrington Moore, Jr. and Herbert Marcuse, A Critique of Pure Tolerance (Boston: Beacon Press, 1970), pp. 81-123.
[3] Stanley Payne, A History of Fascism (Madison: University of Wisconsin Press, 1995), p. 454.
