על העבדות, חלק ד'. והפעם, מהיכן הגיעו העבדים האפריקאים?
על העבדות, חלק ד'.
והפעם, מהיכן הגיעו העבדים האפריקאים?
בספר לימוד ניגרי כתוב כך: עיקר אספקת העבדים הגיעה מניגרים אחרים. ניגרים אלו פשטו אל תוך פנים המדינה ותפסו ניגרים השייכים לקהילות אחרות. הם גם רכשו עבדים רבים מאפריקאים אחרים. רבים מהם החלו להסתמך כלכלית אך ורק על סחר עבדים, ועזבו כל עיסוק אחר. מסיבה זו, כאשר ביטלו ואסרו האנגלים את העבדות ב-1807, ניגרים רבים החלו למחות, ועם השנים איבדו את פרנסתם והפכו לעניים.[1]
סמואל פוסיני, מחנך ופוליטיקאי מגאנה, הודה כי אבותיו מ-אסנטה התעשרו על ידי חטיפת אפריקנים אחרים ומכירתם בשוק העבדים. קופי אוונור, דיפלומט גאני, כתב כי "יש צל נפשי גדול על אפריקה, וזה קשור רבות לאשמה שלנו והכחשת התפקיד שלנו בסחר העבדים; אנו מוכתמים במה שהיה למעשה אחד הפשעים הנוראים ביותר בהיסטוריה האנושית.[2] בשנת 2000, מתיו קרקו, נשיא בנין, התנצל על השתתפות ארצו בסחר העבדים.[3] נשיא סנגל, עבדולאי ווייד, קרא ב-2001 להכרה באחריות משותפת בסחר העבדים בקרב האפריקאים.[4]
גם היסטוריונים אפריקאים רבים בארה"ב מציינים שהרוכשים לא לכדו או שעבדו אנשים בעצמם. במקום זאת, הם קנו עבדים מסוחרים אפריקאים, אשר הגבילו את הרוכשים למספר נקודות באזורי החוף, בעוד הממלכות האפריקאיות עצמן פשטו אל תוך היבשת בכדי למצוא עבדים. לפעמים הצבאות האפריקאים שיעבדו כפרים שלמים או משפחות שלמות. ככל שהתפשטה הלחימה אל פנים היבשת, נאלצו השבויים לצעוד לאורך מאות קילומטרים אל החופים, שם המתינו להם הרוכשים. המשעבדים האפריקאים קשרו את השבויים בחבלים או שמו חתיכות עץ סביב צוואריהם. זו הייתה חוויה מזעזעת, שבויים רבים מתו מרעב, תשישות וחשיפה במהלך המסע. אחרים התאבדו, או נרצחו כי ניסו להתנגד.[5] אפריקאים אחרים רכשו עבדים במחיר מסוים, ומכרו אותם לחוץ אפריקאים במחיר גבוה יותר.[6]
ת'ורנטון, היסטוריון בעל שם עולמי מאוניברסיטת בוסטון, המתמחה בהיסטוריה של העבדות, כותב שהאפריקאים לא היו פסיביים, אלא בעלי שליטה רבה בגורל היבשת ובאינטראקציה והמסחר שלהם עם הרוכשים; לרוכשים עצמם לא היה את הכוח הצבאי לאלץ את האפריקאים להשתתף בכל סוג של סחר שבו המנהיגים שלהם לא רצו לעסוק בו, ועל כן כלל הסחר היה מרצון; המסחר היה למעשה שליו ומוסדר בשווקי עבדים קיימים.[7]
לעבדות הייתה היסטוריה ארוכה בחברות אפריקאיות, שבהן מספר גדול יחסית של אנשים היו עשויים להיות עבדים בכל רגע נתון.[8] החברות הללו היו בלתי שוויוניות, והעבדות היתה מושרשת עמוק במוסדות המשפטיים והקהילתיים שלהן. מאחר שלא היתה בעלות פרטית על קרקעות, יזמים אפריקנים קנו עבדים כאפשרות יחידה בה רכוש פרטי יכול להניב הכנסה מוכרת במשפט האפריקאי.[9] עבדים היו האופן העיקרי של השקעות פרטיות וסימן של עושר ויוקרה חברתית. רבים מהעבדים עבדו בחקלאות או במכרות; חלקם מילאו תפקידים מנהליים או שירות צבאי. כך, הצמיחה הכלכלית של אפריקה היתה קשורה קשר הדוק לעבדות.
האפריקאים החלו לייצא עבדים מיד ברגע שגילו שיש שוק וביקוש חיצוני עבורם. ת'ורנטון מציין כי הצמיחה המהירה של סחר העבדים בקונגו הייתה חייבת להתבסס על מערכת קיימת, קבועה ומבוססת היטב של שיווק ומשלוח עבדים, עוד לפני הגעת עמים אחרים לאפריקה.[10] מנהיגים אפריקאים לא אולצו להשתתף בסחר העבדים והמשעבדים האפריקאים היו בעלי שליטה מלאה על התהליך כולו מרגע לכידתם של העבדים ועד להבאתם לאוניות והשיירות.
[1] Sheldon M. Stern, “It’s Time to Face the Whole Truth About the Atlantic Slave Trade,” History News Network, August 13, 2007.
[2] Charles Johnson, Patricia Smith, and the WGBH Series Research Team, Africans in America: America’s Journey through Slavery (New York: Harcourt Brace, 1998), pp. 2–3; Howard W. French, “On Slavery, Africans Say the Guilt Is Theirs, Too,” New York Times, December 27, 1994, p. A4.
[3] “Benin Officials Apologize for Role in U.S. Slave Trade,” Chicago Tribune, May 1, 2000.
[4] Sheldon M. Stern, “It’s Time to Face the Whole Truth About the Atlantic Slave Trade,” History News Network, August 13, 2007.
[5] Ibid.
[6] Robert Paul Thomas and Richard N. Bean, “Fishers of Men: The Profits of the Slave Trade,” Journal of Economic History, vol. 34 (1974), pp. 885–914.
[7] John Thornton, Africa and Africans in the Making of the Atlantic World, 1400– 1680 (Cambridge, UK: Cambridge University Press, 1992), p. 7.
[8] Ibid.
[9] Ibid., p. 74.
[10] Ibid., p. 97.
