על העבדות, חלק ב'. והפעם, העבדות האירופאית בצפון אפריקה.
על העבדות, חלק ב'.
והפעם, העבדות האירופאית בצפון אפריקה.
עובדה פחות ידועה ונלמדת כיום היא שעבודם של אירופאים וצפון אמריקאים על-ידי מזרח תיכוניים, במיוחד במאות השבע-עשרה והשמונה-עשרה. למעשה, לפחות מיליון אירופאים נלקחו לעבדות בחוף ברבריה בין 1530 ו-1780.[1] חופי פורטוגל, ספרד, צרפת, איטליה, אירלנד, ואנגליה, במיוחד קורנוול, היו מטרות הפשיטות המזרח תיכוניות במשך מאות שנים.
עבדים אנגלים ספגו אכזריות ואיומים נוראים, במיוחד מסולטן מרוקו, בשנים 1672-1727. וויליאם אוקלי, שנלקח לעבדות באלג'יר, כתב "נדחפנו כמו חיות ונחשפנו למכירה. "האכזריות שלהם גדולה, אבל החמדנות שלהם גדולה עוד יותר".[2] העבדים הוחזקו במרתפים תת-קרקעיים, מזוהמים, מסריחים ומלאים בשרצים, ולעתים קרובות נאלצו לישון בצואה שלהם.[3] המשעבדים היו משעשעים את עצמם כשהעירו את העבדים האירופאיים בלילה ואילצו אותם לבצע עבודות פרך. רבים מתו מן ההתעללות, דיזנטריה או מגפה, או מפגעי עבודות הכפייה. לעתים קרובות הם הוכו ועונו במאמץ לגרום להם להמיר את דתם. אולם ההמרה לא הביאה לחופש, אלא רק ימי עבודה ארוכים בבניית ארמונותיו של הסולטן. החולים לעתים קרובות הוצאו להורג במקום. עבד אנגלי אחד נזכר שראה עבדים אחרים נגררים לפני הסולטן, כאשר שבעה מהם היו חלשים מכדי לעמוד, ולכן הוא הרג אותם באופן מיידי, "מה שהפך את מקום מותם לבית שחיטה".[4]
האכזריות המרושעת של הסולטן הפחידה מאוד את העבדים האירופאים. "אחד המנהגים הנפוצים שלו" ציין כומר צרפתי, "בתנועה אחת, לעלות על הסוס שלו, לשולף את החרב ולחתוך את ראש העבד אשר החזיק את הארכוף שלו."[5] כשעבד ספרדי חלף על פניו בלי להסיר את כובעו, זרק הסולטן את חניתו לעברו, ואחר כך קרע את קצה התיל מן העור.[6] כאשר בנאי נמצא אשם בעבודה לא טובה, הורה הסולטן לשומר שלו לשבור חמישים לבנים מעל ראשו של הבנאי ואז להשליך אותו לכלא.[7] "הוא היה כל כך בלתי צפוי, אכזרי וחם מוח, שאף אחד לא יכול היה להיות בטוח בחייו אפילו למשך שעה אחת," כתב עבד אנגלי אחר. אכזריים לא פחות היו השומרים האפריקאים שמונו לפקח על השבויים, אותם היכו לעתים קרובות ומנעו מהם מזון. עבדים שנחשדו משתמטים מעבודתם, נפגעו בראשם על ידי השומרים, כתב עבד צרפתי.[8]
שודדי הים העות'מאנים והבֶּרְבֵּרִים פעלו לאורך כל הים התיכון, תפסו עבדים לאורך החופים הדרומיים של אירופה, עד כדי כך שכל דרום היבשת ננטש והדייג לא התאפשר. השודדים הגיעו אף להולנד ואירלנד בחיפוש אחר "הזהב הלבן", שם ריקנו כפרים שלמים, ואפילו לאיסלנד, משם חזרו עם 400 עבדים. רק לאחר ההתערבות האמריקאית וניצחון ימי בריטי ב-1816 והרס מוחלט של אלג'יר, שוחררו יותר מ -1,500 עבדים, ושודדי הים המשעבדים העות'מאנים והברברים חדלו להיות איום על היבשת, לפחות לזמן מה.
[1] Robert C. Davis, Christian Slaves, Muslim Masters: White Slavery in the Mediterranean, the Barbary Coast, and Italy, 1500–1800 (New York: Palgrave Macmillan, 2003), p. 23.
[2] Giles Milton, White Gold: The Extraordinary Story of Thomas Pellow and North Africa’s One Million European Slaves (London: Hodder & Stoughton, 2004), p. 68.
[3] ibid.., p. 67.
[4] ibid., p. 97.
[5] ibid., p. 78.
[6] ibid., p. 107.
[7] ibid., p. 106.
[8] ibid., p. 105.
לקריאה נוספת:
Charles Sumner, White Slavery in the Barbary States, Enhanced Media Publishing 2017.
