אסכולת פרנקפורט, התאוריה הביקורתית ועליית המרקסיזם התרבותי.
אסכולת פרנקפורט, התאוריה הביקורתית ועליית המרקסיזם התרבותי.
"ביקורת עצמית" - "המעשה או היכולת לבקר את הפגמים או את החסרונות של עצמך".
כיום קיימת רק תרבות אחת בעולם שבאופן קבוע מבקרת את עצמה ובגלוי מציגה את החסרונות שלה לכאורה, בזמן ששאר תרבויות העולם טוענות שכל אחת היא הטובה ביותר בכל דבר, בין אם כך הדבר או לא. יש לכך הסבר היסטורי חשוב הקשור בתנועות המרקסיסטיות של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 וכן במושג קריטי נוסף אותו חשוב שנכיר - "תאוריה ביקורתית". מה אם כך העקרונות של תאוריה זו וכיצד היא קשורה למאמץ הרחב יותר להגדרה מחדש של התרבות, החינוך והמין?
קרל מרקס חזה שעובדי העולם, המאוחדים בתודעה המעמדית, יקומו כאחת, יפילו זהויות לאומיות ובכך יקימו גן-עדן על פני האדמה תחת הקומוניזם העולמי. הוא ראה זאת לא כתיאוריה אלא כמדע, עובדה מקובלת ושמלחמה תהיה ההדק שיתחיל את התהליך. בצפייה למהפכה הקומוניסטית הגדולה, שתוביל לעולם של צדק חברתי ושוויון פרולטרי - כתב פרידריך אנגלס ב-1849:
"הלאומים הגדולים והקטנים נועדו להיכח ד... בסערה העולמית המהפכנית ... מלחמת העולם הבאה תביא להיעלמות מעל פני האדמה לא רק מעמדות ריאקציונרים, אלא גם עמים ריאקציונרים".[1]
ב-1914 המלחמה אכן לא איחרה לבוא, המזוויעה והנוראה ביותר שאפשר היה להעלות על הדעת. אבל המהפכה הקומוניסטית אותה חזה באה רק לרוסיה החקלאית והפיאודלית ולא לאומות המתועשות, הקפיטליסטיות והמודרניות כמו אנגליה, גרמניה או ארצות הברית, כפי שהמדע הקומוניסטי הבטיח לעולם. המרקיסיזם האורתודוקסי התגלה כצר, מגביל וראקציונרי מדי עבור חלק מההוגים; הוא נתפס כמבוקר מדי על ידי הקומינטרן (האינטרנציונל הקומוניסטי) שניהל ביד ברזל וממוסקבה הגבוהה את המפלגות הקומוניסטיות הלאומיות. נוקשות זו מנעה מאותם ניאו-מרקסיסטים ליברלים ונועזים יותר ליזום את הטרנספורמציה התרבותית שבה חשקו נפשם, כולל שינויים מהפכניים במוסד הנישואין, במיניות ובמשפחה.
עבור הניאו-מרקסיסטים, סוג חדש זה של קומוניסטים בני המאה ה-20, הרעיונות הקלאסיים של מרקס על מעמדות וחלוקה מחדש של עושר כלכלי היו משניים. הם התעניינו הרבה יותר בעיצוב מחדש של החברה באמצעות חיסול הנורמות והמוסדות המסורתיים, והבינו שהמהפכה דורשת מלחמה תרבותית הרבה יותר מאשר מלחמה כלכלית. המרקסיסטים הקלאסיים נכשלו לחלוטין בניסיונם להפיל את המערב באמצעות מהפכה כלכלית - הקפיטליזם תמיד הכה את הקומוניזם שוב ושוב וההמונים העדיפו לבחור בקפיטליזם. המרקסיסטים התרבותיים הבינו שאמנם המערב (ובמיוחד אמריקה) אינו פגיע למרד של המוני פועלים מאוגדים, אך הוא פגיע להפליא כשזה נוגע למוסר ולמין. בעוד שמהפכה לחלוקת עושר מחדש לא תקסום לאזרחי המערב, מהפכה מינית תהיה בלתי ניתנת לעמידה בפניה. שים את הבורגנות מול מסך קולנוע מהפנט והם יהיו כחומר ביד היוצר. לכן, מה שהיה נחוץ הוא מרקסיזם תרבותי.
כך החליטה קבוצה של פילוסופים ואינטלקטואלים מהשמאל לנתח מה השתבש ולשלב את התאוריה המרקסיסטית עם פסיכולוגיה, סוציולוגיה ותורתו של פרויד על מין. היסודות למהלך זה הונחו כבר ב-1922 ב"מכון מרקס-אנגלס" במוסקבה. שם נכח ג'ורג' לוקאץ' לצד קארל ראדק (מנהיג בולשביקי רם דרג ונציגו של לנין), ראש הצ'קה פליקס דז'רז'ינסקי ו-וילי מינצנברג (המכונה "המיליונר האדום"). מינצנברג הפציר וקרא: "אנחנו חייבים לארגן את האינטלקטואלים". מרקס ואנגלס ארגנו את הפועלים במפעלים; הניאו-מרקסיסטים יארגנו את הפרופסורים והסטודנטים באוניברסיטאות. המנהיגים הללו פנו לאקדמיה כבסיס הבית שממנו יוכלו להשיק את רעיונותיהם. הם דחו את הכנסייה והביטו במרקס ובפרויד כאלים של אמונתם. במקום לארגן את הפועלים והמפעלים, את האיכרים והשדות, הם החליטו לארגן את הסטודנטים, את האקדמיה, את האמנים, את המדיה ואת תעשיית הקולנוע.[2]
במקור המכון בגרמניה היה אמור להיקרא "המכון למרקסיזם", בדומה למכון במוסקבה, אבל כמה חששו בצדק כי שם זה עשוי להיות יותר מדי בוטה ולכן החליטו לשנותו ל"מכון למחקר סוציאלי". המכון הרשמי נוסד באוניברסיטת פרנקפורט בגרמניה ב-3 בפברואר 1923 ונפתח בפועל ב-22 ביולי 1924 (אם כי שורשיו נטועים כאמור בפגישות של 1922) ותוך זמן קצר החל להיקרא רק "אסכולת פרנקפורט". דמויות המפתח של האסכולה כללו את ג'ורג' לוקאץ', הרברט מרקוזה, וילהלם רייך, מקס הורקהיימר, תאודור אדורנו, אריך פרום, ולטר בנימין, פרנץ נוימן והמרגל הסובייטי ריכרד זורגה.
כבר בשלבים הראשונים נוצרו מספר בעיות. אחת מהן הייתה שהפועלים נהנו יותר מדי מהצלחת הקפיטליזם ולא הסכימו להוביל את המהפכה המיוחלת; מישהו אחר יצטרך להיות המוביל. בעיה גדולה יותר הייתה עליית כוחה של מפלגת הפועלים הלאומית-סוציאליסטית (הנאצים). מרבית האינטלקטואלים של האסכולה, כגון הורקהיימר ומרקוזה, היו יהודים ולכן ב-1934 נאלצו להעביר את המכון מפרנקפורט ומצאו מקלט באמריקה, במיוחד באוניברסיטת קולומביה בניו-יורק. האסכולה נשארה בקולומביה עד 1951 לפני שחזרה לאירופה; קרוב לוודאי שהיא לא הייתה רחוקה מאוד מבית הספר לעיתונאות של קולומביה, שזכה בפרס פוליצר וזה אכן היה בארה"ב שהמכון עשה את עבודתו החשובה ביותר ויצר השפעה עצומה על הקמפוסים של המכללות והאוניברסיטאות לאורך העשורים הבאים. התובנה הגדולה של האסכולה הייתה לגרש את המרקסיזם מהכלכלה ולמזגו במקום זאת בתרבות.
הפרי של שינוי בסיסי זה באסטרטגיה נקרא "תיאוריה ביקורתית". למעשה, האסכולה מצאה את החלוצים החדשים שלה למהפכה נגד התרבות המערבית - המנושלים של החברה והסטודנטים. ניתן להסתכל על "המרקסיזם התרבותי" של אסכולת פרנקפורט לא כעל תחליף למרקסיזם הקלאסי, אלא כדוושת ההאצה שהייתה חסרה לרכב המקרטע והקופא על שמריו של המרקסיזם הקלאסי; היא הציעה העברת הילוך למהירות שיא. המרקסיסט התרבותי מסכים עם המרקסיסט הקלאסי שההיסטוריה עוברת דרך סדרה של שלבים בדרך לאוטופיה המרקסיסטית הסופית - מעבדות לקפיטליזם, לסוציאליזם ובסופו של דבר לחברה ללא מעמדות. אולם הדרך לשם שונתה.
אסכולת פרנקפורט פיתחה מה שמתואר כסוג של "פרוידו-מרקסיזם", המשלב את הרעיונות הגרועים אך המשפיעים ביותר של זיגמונד פרויד מהמאה ה-20 עם הרעיונות הגרועים אך המשפיעים ביותר של קרל מרקס מהמאה ה-19. השידוך הזה הוליד את ילדי הפרחים, ההיפים, ה-ייפים (Yippies), דור הוודסטוק, רקדני האל.אס.די. של הייט-אשבורי והילדים של ה"שחרור המיני"; אלו יישאו את האידאולוגיה המשולבת של פרויד ומרקס אל המאה ה-21, כאשר פרופסורים רדיקליים, פליטי שנות ה-60, ישקו במשקה המורעל את בני דור המילניום, שיגדירו הכל מחדש - ממוסד הנישואין, דרך המיניות ועד למגדר.
בשנות ה-30 של המאה ה-20, אסכולת פרנקפורט לא פרסמה הצהרות שקוראות, למשל, לנישואים חד-מיניים - דבר שהיה נחשב לטירוף מוחלט באותו הזמן. אף על פי כן, הדחיפה המקיפה שלהם לפתיחות מינית חסרת רסן, חסרת גבולות תרבותיים או הגבלות דתיות, פתחה את הדלת לכל מה שהגיע בהמשך הדרך שכן הכל הפך למותר.
עבור הוגים כמו ג'ורג' לוקאץ' (שנולד באפריל 1885 למשפחה יהודית מהעשירות בהונגריה, בנו של מיליונר שבנה את עצמו במו ידיו, וכמו "מרקסיסטים של ארמונות" רבים המדברים בשם ההמונים העניים והמדוכאים, נולד עם כפית זהב בפה ופיתח שנאה יוקדת לעולם הנוח שבו גדל), המפתח לערעור החברה המערבית לא היה שחרור מעמד הפועלים אלא מהפכה בתרבות. לוקאץ' תיעב את התפקידים המגדריים המסורתיים, את הנישואין ואת המשפחה. "האישה", הוא לגלג, "היא האויב. אהבה בריאה מתה בנישואין, שהם עסקה מסחרית ... מהמשפחה הבורגנית עולים אדי ביצה". רעיונותיו העכורים עלו לו בנישואיו שלו, אך בציבור הם פעלו כדי לשחוק, לכרסם ולהרוס את ערכיו הגדולים של המערב.
בליבה של התרבות המערבית עמדה מוסריות עיקשת שנבעה מהתנ"ך ומהברית החדשה - הבנה מסורתית שחופש אינו פשוט הרישיון לעשות כל מה שאדם רוצה והכרה בכך שיש לבחון ולרסן מדי פעם את היצרים והתשוקות. בעיני לוקאץ', מינצנברג ושאר האבות המייסדים של האסכולה, המסורות האנושיות החיוניות הללו, ששימשו את הציוויליזציה המערבית היטב במשך מאות שנים, היוו מכשולים לחברה החדשה שחזו. מבין המכשולים הללו, השניים הגדולים ביותר היו דת והמשפחה. המשפחה לא הייתה רק כלי להמשכיות הערכים, אלא המלט שהחזיק את החברה יחד - ולוקאץ' שנא שנאה עזה הן את אלוהים והן את המשפחה. לכן הוא לקח את הקומוניזם שמאלה, רחוק יותר ממרקס ומאנגלס.
הגאונות של ה"תיאוריה הביקורתית" שצמחה מתוך תפיסה זו הייתה כפולה:
ראשית, כל תחום של תיאוריה ביקורתית יכול להיראות ייחודי ובלתי תלוי. לדוגמה, פמיניזם יכול לתקוף את התרבות המערבית מנקודת המבט של הדיכוי שלה נגד נשים וכי הדיכוי חייב להיות ייחודי לתרבות המערבית. לא היה שום אזכור כיצד למשל הסינים הקדמונים, האצטקים, הערבים, הפרסים, הטורקים או כל אחד אחר התייחס לנשים. רק הדיכוי של הנשים במערב היה על השולחן. כמו כן, מחקרים אפרו-אמריקאיים ביקרו רק את העבדות האמריקנית כאילו העבדות ייחודית לאמריקה, בזמן שמיליונים רבים יותר של עבדים נלקחו למזרח התיכון ואין זכר לצאצאים שלהם כיום רק משום שהערבים נהגו לסרס את הגברים העבדים השחורים והחלק הארי של העבדים נמכרו על-ידי שחורים אחרים. כל הדיכוי של הומוסקסואלים לאורך ההיסטוריה היה באשמת התרבות המערבית והפטריארכיה שלה. כך, אם הקפיטליזם ניצח במקום שבו המרקסיזם נכשל, הברירה היחידה שנותרה למרקסיסטים הייתה להנמיך את ההצלחה הזאת, ללכת אל מוסר השורשים שהיא התבססה עליו ולתקוף אותו מכל עבר; על-ידי, בין-היתר, הכלים שצוינו לעיל ועל-ידי פירוק הספרות הקלאסית בטענות לגזענות או סקסיזם. כל התוכניות האלה נועדו למעשה להטמיע ולהחמיר את תחושת הזעם, הבדלנות והקורבנות והקצו לתרבות היחידה שניסתה למעשה לחסל את העוולות האלה ואשר אחראית גם לסיום העבדות בעולם ומתן זכויות שוות לנשים, את האחריות הבלעדית למקורותיהן.
שנית, ואולי אף חשוב יותר, היא שהביקורות הללו נגד התרבות הדומיננטית לא דרשו חלופה. לא היו שום הצעות אלטרנטיביות לביקורות, אבל זה כמובן לא הפריע לאידאולוגיה. אחד ממובילי האסכולה, מקס הורקהיימר, אשר הגה את התאוריה הביקורתית, טען כי הלוגיקה אינה נפרדת מהתוכן, היא אינה כלי צורני ניטרלי שניתן להפריד לחלוטין מהתוכן החברתי-היסטורי. בניגוד לתפיסה המסורתית (והפוזיטיביסטית) של לוגיקה כמערכת חוקים אוניברסליים ונייטרליים, הורקהיימר טען שהצורות הלוגיות עצמן מושפעות ומעוצבות על ידי ההקשר החברתי, ההיסטורי והפוליטי שבו הן פועלות. לדבריו, מי שמתיימר להפריד בין "חוקי ההיגיון" לבין התוכן הממשי של החיים החברתיים, משרת בסופו של דבר גם אם שלא במודע - את המבנים הקיימים של הכוח והשמרנות, במקום לבקר אותם ולחתור לשינוי חברתי משחרר.
במקביל אליו, אריך פרום טען כי אין הבדלים מיניים ביולוגיים מהותיים בין גברים ונשים ותפקידם בחברה הוא רק משום שאלו התפקידים שהחברה החליטה עליהם במסגרת המבנים החברתיים שלה.
לא חסרות דוגמאות נוספות, אך השורה התחתונה היא שהחל משנות ה-60, רעיונות האסכולה שחיפשה במקור דרכים לפגוע במערכת הקפיטליסטית המצליחה באמצעות שילוב רדיקלי של תרבות, חינוך, מין ופסיכולוגיה, חלחלו עמוק לתוך התרבות הכללית, לתעשיית הסרטים, למדיה ולהשכלה הגבוהה בארה"ב, ואחר-כך גם באירופה המערבית. וכך נולד וצמח לו המושג שמעצב מחדש את ימינו - "מרקסיזם תרבותי".
[1] https://marxists.architexturez.net/archive/marx/works/1849/01/13.htm
[2] Ralph de Toledano, Cry Havoc! The Great American Bring-down and How it Happened, Anthem Books, 2006.
לקריאה נוספת:
Martin Jay, The Dialectical Imagination: A History of the Frankfurt School and the Institute of Social Research, 1923-1950, University of California Press, 1996.
