אסכולת פרנקפורט והתאוריה הביקורתית.

אסכולת פרנקפורט והתאוריה הביקורתית. "ביקורת עצמית" – "המעשה או היכולת לבקר את הפגמים או את החסרונות של עצמך". בעשורים האחרונים אנו עדים לכך שקיימת כיום רק תרבות אחת בעולם שבאופן קבוע מבקרת את עצמה ובגלוי מציגה את החסרונות שלה לכאורה, בזמן ששאר תרבויות העולם טוענות שכל אחת היא הכי טובה בכל דבר, בין אם כך הדבר או לא. לתופעה זו קיים הסבר היסטורי הקשור בתנועות המרקסיסטיות של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, וכן במושג קריטי נוסף אותו חשוב שנכיר – "תאוריה ביקורתית". מה אם כך העקרונות של תאוריה זו? קרל מרקס חזה שעובדי העולם, המאוחדים בתודעה המעמדית, יקומו כאחד, יפילו זהויות לאומיות ובכך ייצרו גן-עדן על פני האדמה תחת הקומוניזם העולמי. הוא ראה זאת לא כתיאוריה אלא כמדע, עובדה מקובלת, ושמלחמה תהיה ההדק שיתחיל את התהליך. בצפייה למהפכה הקומוניסטית הגדולה, שתוביל לעולם של צדק החברתי ושוויון פרולטרי - כתב פרדרליך אנגלס ב-1849: "הלאומים הגדולים והקטנים נועדו להיכחד ... בסערה העולמית המהפכנית ... [מלחמה גדולה] תחסל את כל העמים ... עד לשמותיהם. מלחמת העולם הבאה תביא להיעלמות מעל פני האדמה לא רק מעמדות ריאקציונרים ... אלא גם עמים ריאקציונרים."[1] המלחמה אכן לא איחרה לבוא, המזוויעה והנוראה ביותר שאפשר היה להעלות על הדעת. אבל המהפכה הקומוניסטית אותה חזה באה רק לרוסיה החקלאית והפאודלית, ולא לאומות המתועשות, הקפיטליסטיות והמודרניות כמו אנגליה, גרמניה וארצות הברית, כפי שהמדע הקומוניסטי הבטיח לעולם. כך, החליטה קבוצה של פילוסופים מרקסיסטים, בהובלת הרברט מרקוזה (Marcuse) ומקס הורקהיימר (Horkheimer), להקים מכון חשיבה בכדי לנתח מה השתבש. במקור המכון היה אמור להיקרא "המכון למרקסיזם", בדומה ל"מכון מרקס-אנגלס" במוסקבה, אולם כמה מהם חששו בצדק כי שם זה עשוי להיות יותר מדי בוטה, ולכן החליטו לשנות ל"מכון למחקר סוציאלי". המכון נפתח באוניברסיטת פרנקפורט בגרמניה ב-22 ביולי 1924, ותוך זמן קצר החל להיקרא רק "אסכולת פרנקפורט". אולם כבר בשלבים הראשונים נוצרו מס' בעיות, אחת מהן הייתה שהפועלים נהנו יותר מדי מהצלחת הקפיטליזם ולא הסכימו להוביל את המהפכה המיוחלת; מישהו אחר יצטרך לקחת את ההובלה. בעיה גדולה יותר הייתה עליית כוחה של מפלגת הפועלים הנאציונל-סוציאליסטית של היטלר; מרבית האינטלקטואלים של האסכולה, לרבות הורקהיימר ומרקוזה, היו יהודים, ולכן ב-1934 נאלצו להעביר את המכון מפרנקפורט ומצאו מקלט באמריקה, במיוחד באוניברסיטת קולומביה בניו-יורק. האסכולה נשארה בקולומביה עד 1951 לפני שחזרה לאירופה; קרוב לוודאי שהיא לא הייתה רחוקה מאוד מבית הספר לעיתונאות של קולומביה, שזכה בפרס פוליצר, וזה היה אכן באמריקה שהמכון עשה את עבודתו החשובה ביותר: התובנה הגדולה של האסכולה היתה להוציא את המרקסיזם מהכלכלה בלבד, ולשלבו במקום זאת בתרבות. הפרי של שינוי בסיסי זה באסטרטגיה נקרא "תיאוריה ביקורתית". למעשה, האסכולה מצאה את החלוצים החדשים שלה למהפכה נגד התרבות המערבית - המנושלים של החברה. הגאונות של התאוריה הביקורתית הייתה כפולה: ראשית, כל תחום של תיאוריה ביקורתית יכול להיראות ייחודי ובלתי תלוי. לדוגמה, פמיניזם יכול לתקוף את התרבות המערבית מנקודת המבט של הדיכוי לכאורה נגד הנשים, והדיכוי הזה חייב להיות ייחודי לתרבות המערבית. לא היה שום אזכור כיצד, למשל, הסינים הקדמונים, האצטקים, הפרסים, הטורקים או כל קבוצה אחרת התייחסה לנשים. רק הדיכוי של הנשים במערב היה על הפרק. כמו כן, מחקרים אפרו-אמריקאיים ביקרו רק את העבדות האמריקנית בלבד, והציגו את העבדות כייחודית לאמריקה, תוך התעלמות מהמציאות ההיסטורית שמיליונים רבים הרבה יותר של עבדים שחורים ואחרים נלקחו למזרח התיכון, ואין זכר לצאצאים שלהם כיום רק משום שהערבים נהגו לסרס את הגברים השחורים ששעבדו או רכשו. כל הדיכוי של הומוסקסואלים לאורך ההיסטוריה היה באשמת התרבות המערבית בלבד והפטריארכיה שלה. כך, אם הקפיטליזם ניצח במקום שבו המרקסיזם נכשל, הברירה היחידה שנותרה למרקסיסטים הייתה להנמיך את ההצלחה הזאת, ללכת אל מוסר השורשים שהיא התבססה עליו ולתקוף אותו מכל עבר; על-ידי, בין-היתר, הכלים שצוינו לעיל, ועל-ידי פירוק הספרות הקלאסית בטענות לגזענות או סקסיזם. כל התכניות הללו נועדו למעשה להטמיע ולהחמיר את תחושת הזעם, הבדלנות והקורבנות, והקצו לתרבות היחידה שניסתה למעשה לחסל את העוולות האלה ואשר אחראית גם לסיום העבדות בעולם ומתן זכויות שוות לנשים, את האחראיות הבלעדיות למקורותיהן. שנית, ואולי חשוב אף יותר, היא שהביקורות הללו נגד התרבות הדומיננטית לא דרשו חלופה. לא היו שום הצעות אלטרנטיביות לביקורות, אבל זה כמובן לא הפריע לאידאולוגיה. מקס הורקהיימר, אשר הגה את התאוריה הביקורתית, כתב כי "ההיגיון אינו נפרד מהתוכן", דהיינו שהאידאולוגיה היא זו שקובעת את העובדות. אריק פרום (Fromm) טען כי אין הבדלים מיניים בין גברים ונשים ותפקידם בחברה הוא רק משום שאלו הם התפקידים שהחברה החליטה עליהם. לא חסרות דוגמאות נוספות, אך השורה התחתונה היא שהחל משנות ה-60 רעיונות האסכולה, שחיפשה במקור דרכים לפגוע במערכת הקפיטליסטית המצליחה, נכנסו לתרבות ולהשכלה הגבוהה בארה"ב ואחר-כך גם באירופה המערבית. וכך נולד לו מושג נוסף - "מרקסיזם תרבותי". בתמונות: התמונה הקבוצתית משנת 1923 מציגה את המפגש הראשון של "שבוע העבודה המרקסיסטי הראשון" (Erste Marxistische Arbeitswoche) בעיר הגרמנית אילמנאו. באירוע נכחו דמויות כמו גיאורג לוקאץ' (רביעי משמאל בחלק העליון) קרל קורש (החמישי משמאל למטה) ופרידריך פולוק (השני משמאל בחלק העליון). דמות נוספת בתמונה הוא פליקס וייל (Felix Weil) (השני משמאל למעלה) אשר מימן את האירוע והיה הכוח הכלכלי והפוליטי אשר קידם רבות את האג'נדה של האסכולה. לאחר המפגש ב-1923 היה זה וייל שדחף ל"מיסוד הדיון המרקסיסטי מעבר לגבולות האקדמיה, למעמד הנמוך או המגבלות הצרות של המפלגה הקומוניסטית." הוא היה זה ששכנע את משרד התרבות בצורך להקים את המכון לחקר סוציאלי, ותמך באמנים מרקסיסטיים כגון ג'ורג' גרוס (Grosz) אשר צייר אותו בתמונה להלן יושב על כורסא כסוג של "בולשביק סלונאי". תמונת לחיצת היד צולמה ב-1964 בהיידלברג ע"י ג'רמי שפירו, בה מופיעים הורקהיימר בצד שמאל ותאודור אדורנו בצד ימין, ממובילי האסכולה. המבנה הוא מכון האסכולה בשנות ה-20, צלם לא ידוע. [1] http://www.marxistsfr.org/archive/marx/works/1849/01/13.htm לקריאה נוספת: Martin Jay, The Dialectical Imagination: A History of the Frankfurt School and the Institute of Social Research, 1923-1950, University of California Press, 1996.